תרגיל במטהפיזיקה ותורת ההכרה


בעיית האינדוקציה ב”מסכת טבע האדם” של דיויד יום מתארת את המצב בו אנו מקישים היקשים אינדוקטיביים ומעלים אותם לרמת ידיעה ללא האפשרות להצדיק היקשים אלה. אינדוקציה היא הסקה מן הפרט אל הכלל כלומר מספר פרטים שראיתי בעבר עוזרים לי לחזות חוק כללי לגבי פרטים שאפגוש בעתיד. כאשר אנו מבצעים היקש אינדוקטיבי אנו לוקחים שני רשמים שפגשנו בהופעתם המאוחדת מספר פעמים כבר בעבר ויוצרים קשר בין שני המושגים שנוצרו מהם כך שהאחד (A הוא הסיבה) מעלה את המושג השני (B הוא התולדה) ברוחנו.

לפי רעיון זה מסקנות מתצפיות נסיוניות במדעים ורכישת ידע נסיוני בחיים בכלל אינם מן האפשר. בקשירת שני מושגים כך שהאחד מעלה את השני ברוחנו אנו יוצרים בפנינו אפשרות לחזות את העתיד. אנו יודעים כי סיבה מסויימת תגרום לתולדה גם בטרם ביצענו את הניסוי (בפעם ה99). האינדוקציה גורמת לנו לתחושה ש”מקרים, שמהם לא היה לנו נסיון, דומים בהכרח למקרים שמהם היה לנו נסיון…”(עמ’ 126). אנו מסיקים על מקרה שטרם התנסינו בו ע”פ מקרים מן העבר. כאשר אנו נשאלים כיצד אנו בטוחים כי אכן תזרח לה השמש מחר בבוקר ממזרח, נטען כי כבר חווינו מקרה זה מספיק פעמים כדי לקבוע כי גם מחר המקרה יחזור על עצמו. ההנחה המובלעת כאן היא שהטבע אחיד ומתמיד במהלכו, הנחה שמתבססת על אותם מקרים חוזרים ונשנים של הטבע. הנחת אחדות הטבע הינה מעגלית, אין הכרח לאותם מקרים. ההכרח אינו קיים בין שני המושגים הקשורים בסיבתיות, לא ניתן לראות את אותו הכרח שגורם לכדור בליארד אחד להזיז כדור בליארד אחר. הידיעה שמבוססת על נתונים נסיוניים הופכת להאמנה. כאשר אנחנו לא יכולים להצדיק את הטענות הללו אנו מורידים אותם לרמת האמנה.

האפשרות לחשוב על מצב בו מתרחשת שלילת המסקנה האינדוקטיבית מצביעה על כך שהיא אפשרית. ניתן לחשוב על מצב בו השמש לא תזרח ולכן זהו מצב עניינים אפשרי.ההכרח הוא פרי דמיוננו שנובע מקישור של ארועי העבר. כאשר אנו חוזים ארוע עתידי אנו מבטלים את האפשרויות השונות ומניחים הכרח להתרחשותה של תולדה מסויימת ולא אחרת. האינדוקציה נותנת לנו הסתברות של סיבות ותולדות שהתרחשו בעבר ומידע זה אינו בא להבטיח לנו שתולדות אלה יתרחשו שוב בעתיד.

שלושת הפסיעות של התבונה אצל קאנט הינן תהליך התפתחותי של התבונה בעל שלושה שלבים. בשלב הראשון יש את הדוגמאטיות, תקופת הינקות של התבונה בה היא בוחנת את העולם בתמימות כפי שעושים הדת, האמפריציזם והרציונאליזם. השלב השני הוא הספקנות שמטרתו העיקרית לערער את התבונה הדוגמאטית. לשלב השני תפקיד חשוב בכך שבעצם ספקנותו מכין את התבונה לשלב השלישי והמכריע. בשלב השלישי, הוא השלב הביקורתי, מגיעה התבונה להכרה בגבולותיה שלה. “כל פולמוס ספקני מכוון, בעצם, כנגד הדוגמאטיקן בלבד… הפולמוס מכוון לכך לבלבל את תכניתו, ולהביאו לידי הכרה-עצמית.”(עמ’ 378). אם תפקידו של השלב השני הוא להצביע על אותם גבולות ובכך לערער את הרעיונות הדוגמאטיים אז תפקידו של השלישי הוא לשרטט את הגבולות בבירור. קאנט, בשאלתו “משפטים סינטטיים אפריוריים האם מן האפשר?”החל בעצם בשרטוט אותם גבולות ובניתוח מבנה ההכרה בכלל. ההכרה ע”פ קאנט מחולקת לשלושה חלקים: הסתכלות, שכל ותבונה. ההסתכלות הינה התפיסה החושית שמקבלת לתוכה את רשמי העולם. על ההסתכלות מופעלות הקטגוריות שנמצאות בשכל וכך רשמינו נתפסים בהסתכלות ומקבלים את צורתם לפי הקטגוריות, הן גבולות ההכרה. התבונה, שמנסה לחרוג מגבולות הנסיון, יוצרת רעיונות דוגמאטיים לגבי שאלות כמו חירות הנפש או קיום האל. התבונה זקוקה לפילוסוף הביקורתי שיציב את הגבול אבל קודם צריך את הספקן כהכנה לביקורת. לפי יום לא ניתן למצוא רושם לקטגוריות של השכל (כמו הסיבתיות) ולכן הן לא יותר מ”הרגל” של השכל. הוא מצביע על ה”גבול” אבל בגלל הדוגמאטיות(נקודת המוצא האמפריציסטית שלכל מושג חייב להיות רושם) הוא מציב את הפילוסופיה והמדעים בפני בעיה.כאן יבוא קאנט ויטען להיפך,הקטגוריות הן גבולות ההכרה שלנו, ולכן הן פועלות על העולם שאנו תופסים. העולם נגלה בפנינו דרך המנסרה של השכל ולא נוכל לפגוש מושא שאינו פועל לפי תפיסה זו. קאנט לוקח את הרעיון ההתפתחותי ושם את יום כפילוסוף החשוב של השלב השני ואת עצמו בשלב השלישי. הרעיונות הדוגמאטיים מתערערים מן הספקנות של יום ועומדים בפני שוקת שבורה עד לביקורת של קאנט שם יקבע את גבולות ההכרה. ללא הספקן אי אפשר היה להגיע אל ביקורת התבונה. כפי שטוענת האימרה השחוקה ש”יום העיר את קאנט מתרדמתו הדוגמאטית”, היא אכן מתארת את רעיונו של קאנט לגבי התפתחות התבונה. לפני שהעירה אותו הספקנות של יום היה שרוי קאנט בתרדמה דוגמאטית שהיא הפילוסופיה הלא ביקורתית(רציונאליסטית או אמפרציסטית). קאנט שם את עצמו בסוף התהליך ועושה ביטול דיאלקטי לקודמיו. כמו היגל, הוא מסתכל,בדיעבד, על כל התהליך ומראה כיצד כל שלב היה נחוץ למען השלמת התהליך.

מאמרו של פרנקפורט מציג מספר ביקורות על כתביו של דקארט . בחלקו הראשון של “הגיונות” , דקארט , בחיפושיו אחר בסיס ידע ודאי , מכריז שבשלב הראשון הוא יזרוק את כל ההאמנות שהיו לו עד אז כדי שיוכל להתחיל את חקירותיו מנקודה יותר ניטראלית . פעולה קיצונית כזאת יש להצדיק לפי דקארט והוא משתמש בטיעונים ספקניים כדי לעשות זאת . בשלב השני דקארט ישתמש בהטלת הספק ככלי איתו יבחן מחדש את אותן האמנות אשר הוא השליך מקרבו .

פרנקפורט טוען (2- the general overthrow of belief ) כי טענותיו הספקניות של דקארט אינן עולות בקנה אחד עם המהלך של זריקת ההאמנות . הוא משתמש בכלי שהיה צריך להיזרק יחד עם שאר האמנותיו , אבל הוא משאיר את הטלת הספק כאחת מהפעולות של השכל שיעזרו לו להשלמת המהלך . אם ניקח את אנלוגיית התפוחים שנותן דקארט באחת מאיגורתיו נגלה שלמרות ש”צריך” להשליך את כל התפוחים מהשק , כדי לבחון אילו מהם רקובים , הוא משאיר בשק תפוח אחד שנראה לו שאינו רקוב וביחס לתפוח זה בוחן את שאר התפוחים . כך שהוא בוחן את האמנותיו בכלים שהיו צריכים להיבחן בעצמם . השלכת ההאמנות תבוצע קודם כל מרצון , ופרנקפורט טוען שהרצון הוא הצדקה מספקת ושנזדקק לספקנות בשלב ההבחנה בין ההאמנות שניתן להצדיק לבין אלה שלא ניתן . ואכן נראה כי השלב שבו דקארט מגייס את טיעוניו הספקניים מתרחש אחרי שלב השלכת ההאמנות ההתחלתי של ההגיונות . “He tends to confuse the first and the second phases of his program , and at times he speaks incorrectly as in though the skeptical arguments precede the overthrow of his beliefs.” (עמ’ 22) .

לטיעון המטורפים שתי מטרות עיקריות במהלכו של דקארט . הטיעון מופיע בפסקה שלפני טיעון החלום ומכין את הבסיס לדיון במציאות וחלום . בעוד שהאנשים ההגיוניים משאירים את דמיונם בחלום , האנשים המטורפים מביאים למציאות את חלומותייהם . מטרתו הראשונה של טיעון זה היא בעצם ליצור הפרדה בין אותם אנשים בעלי היגיון שיכולים להטיל ספק בהאמנותייהם ואלה שמתקשים לעשות כך . המטרה השניה היא שטיעון זה מוציא מכלל אפשרות שדקארט נחשב לחלק מקבוצת המשוגעים מאחר שהוא משתמש בהגיון ובהטלת ספק כחלק ממהלכו . לדעתי דקארט אף מנסה להגן על שמו מפני הצנזורה של הכנסיה , זאת לאחר שהוא רואה מדענים אחרים שמועלים על המוקד באשמות כפירה וטירוף . פרנקפורט מדבר על הפרדה זו כהכרחית למהלכו של דקארט . דקארט מניח את ההגיון ויוכל להגיע למסקנות במסגרתה אבל לא יוכל לצאת מהנחה זו ויהיה כפוף לה . “decartes’s assumption that reason is entitled to authority has the status of a working hypothesis whose tenability is itself to be tested by the investigation he undertakes . “(עמ’ 29) .

במאמרו זה דן פאטנם בסוגיה לגבי הקשר שבין מחשבה (דימוי מנטלי) לבין ההצבעה על אותם אובייקטים בעולם. הוא מנסה לבחון את העמדה הספקנית-קיצונית שמוצגת על ידי הניסוי המחשבתי שבו אנחנו “מח בצנצנת” . לפי תיאורו של פאטנם ישנו מדען מרושע שמוציא את מוחות האנשים מגופם ושם אותם בצנצנות המחוברות למחשב-על שמחובר לקצות העצבים החושיים של המח ויוצר לו עולם חיצוני , חושי וזהה לעולם מציאותי . פאטנם טוען כי מוחות אלה לא יוכלו לטעון כי הם “מח בצנצנת” .

את מאמרו פותח פאטנם בדוגמת הנמלה שמציירת את וינסטון צרציל ומכאן עולה השאלה מה גורם לתמונה להצביע על אובייקט מסויים ? הכוונה היא שגורמת לאותה תמונה להיות מיוחסת לאובייקט בעולם האמיתי . אם הנמלה לא הצביעה על אובייקט מסויים בעולם כשהיא ציירה את דיוקנו של צרציל זהו לא יותר מאוסף קוים שמזכירים את תווי פניו . על אותו עיקרון יפעלו גם תמונות מנטליות . אם אין בהן כוונה לאובייקט מסויים הן אינן מצביעות על דבר והן פשוט מובנים ללא רפרנט .

רעיון זה מוצג בדוגמת ציור העץ שנופל בעולם אפשרי אחר שבו אין עצים (אלא טחב) וחללית מכדה”א משאירה במקרה ציור של עץ ( או נייר שנשפך עליו דיו בטעות והכתם נראה כמו עץ) . אותם אנשים שייפול בחלקם להביט באותה פיסת נייר יראו את העץ אבל לעולם לא יוכלו להצביע עליו בעולם אלא רק על התמונה המנטלית שיש להם של”העץ” . מכיוון שאין בעולם זה עצים כלל אותה פיסת נייר תהיה עשויה חומר שמעולם לא פגשו , וגם אם יקחו את אותו חומר למעבדותייהם כדי לגלות מאיזה חומר עשוי הנייר לא יוכלו לקשר בינו לבין העץ שמצוייר על הנייר .

כדי לבאר רעיון זה משתמש פאטנם בעוד שתי דוגמאות: האיש המהופנט שחושב ביפנית ומבחן טורינג למחשבים בעלי בינה מלאכותית . בשנייהם מדובר בלימוד בעל פה של משפטים שאינם מצביעים על אובייקטים בעולם . האיש יכול להכיל במוחו את כל המשפטים ביפנית אבל כאשר ישאל לפשר משפטים אלה יגלה שאינו יכול להצביע על הדבר אליו מילים אלה מורות . הוא יוכל לרמות קורא מחשבות יפני שהוא יודע יפנית אבל לא יוכל להסתדר בטוקיו בלי מילון . המחשב אף הוא יכול לרמות אדם אחר שיחשוב ששותפו לשיחה הוא אנושי אבל לא יוכל להצביע על עץ גם אם יהיה ממש מולו .

מח בצנצנת יכול לחשוב את רצף המילים “אני מח בצנצנת” אבל לעולם לא יוכל להצביע לכוונתו . חושיו (שמחוברים למחשב) מעולם לא נפגשו עם אובייקטים בעולם האמיתי . שפתו של המח בצנצנת היא עיברית של מח בצנצנת ועל כן המילים בהן ישתמש ל”עץ” מתארות את חוויתו עם תמונה ממוחשבת של עץ, ששתל שם המדען המרושע , ולא כמו בשפתנו שהמילה מצביעה על האובייקט בעולם – “עץ” . מכאן שגם לא יוכל לטעון כי הוא בעצם “מח בצנצנת” כיוון שבמילים אלה אינו יכול להצביע על דבר שהוא מעבר לתפיסותיו . ממש כפי שאנחנו איננו יכולים לומר דבר על המציאות שמעבר לתפיסותינו האנושיות .

האמת היא שלא ניתן לדעת מה מתרחש מחוץ לתפיסותינו , האובייקטים כפי שאנו מכירים אותם יכולים להיות חלקיים מאוד מהאובייקט “כשלעצמו”      ( ללא ה”פילטרים”האנושיים) או שאנחנו עושים מהם הרבה מעבר למה שהם באמת “כשלעצמם” . אפילו שאנחנו לא יכולים לטעון שאנחנו “מח בצנצנת” , זה לא פוסל אפשרות זאת ועדיין ישנו מצב עניינים בעולם שאכן אנחנו דבר מה אחר מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו – ומחשבה זו מפחידה בפני עצמה . אפשר לראות בניסוי מחשבתי זה מטאפורה למגבלותיו של השכל האנושי או מגבלותיה של כל מערכת לנתח את עצמה מבחוץ . אותם כלים שנותנים למערכת את האיזון הפנימי הם שיעמדו בדרכה לבחון את עצמה מבחוץ .החושים , הלוגיקה , החלל והזמן הם שמונעים מאיתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת אבל בלעדייהם לא נוכל לראות את העולם בדרכנו החושית וההגיונית .

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s