תרגיל בפרגמטיקה עם מירה אריאל


פרק 6 מציג את הנושאים הקאנוניים שנהוג ליחס לפראגמטיקה. הניתוח של אריאל בא לבדוק את הצורה שבה נתפסים האלמנטים הפראגמטיים.האלמנטים נתפסים או כקוד המוכתב על ידי הדקדוק או כהיסק שנובע מידע העולם שלנו ובעזרתו אנו מפרשים מידע נתון ללא שיאמר במפורש.

כינויים דאיקטיים:

כינויים אלה (כמו: הוא ,זה ,שם, they ,here ) מרפררים בשפה על אובייקטים ונקודות זמן ומקום בצורה עקיפה, ככלי שמטרתו הצבעה על האובייקט ללא שימוש בסימן המפורש של אותו אובייקט. המאמר מנתח את הכינויים כמקודדים בדקדוק כך שהמאזין כבר מכיר את הקידוד של משמעות הכינוי. משמעות הכינוי אינה מובנת רק בעזרת הקידוד אלא גם נזקקת להיסק מתוך סיטואציה מסויימת. בדוגמא ב(5a) ניתן לראות כי הנושא החסר של הפסוקית;”ש0 הושבחו בעזרת גנים אנושיים” אינו מובן מנושא המשפט הראשי ;”האם אוכלי עגבניות…?” אלא מוסק על ידי ידע העולם שלנו. דוגמא זו מראה כי לא די בקידוד הכינוי ושיש גם תהליך של היסק, יחד הם יוצרים את המשמעות השלמה. למרות שבדוגמא זו הנושא חסר עדיין יכול המאזין להשלים במקום הריק כינוי דאיקטי.

אינטונציה:

שינוי הטון בצירוף מסויים במשפט המוסיף לו רובד נוסף של משמעות. המאמר מנתח את האינטונציה תחת השאלה אם הוא מוסק או מקודד. תחילה נטען כי היא אוניברסלית בקידודה בדקדוק. שפות משתמשות באינטונציה ככלי פנימי להעברת משמעות נוספת. הקידוד אינו מספיק להעברת המשמעות השלמה כאשר אנו מגלים שאינטונציה אחת יכולה להכיל מספר משמעויות ולכן נזדקק להיסק להשלמת המשמעות. הדובר משנה את הטון בהתאם לקידוד שיאפשר את המשמעות הרצויה. המאזין לעומת זאת צריך לבחור מבין המשמעויות לפי היסק שיעשה. לעיתים נעשה שימוש ברב המשמעות שנוצרת מטון מסויים כדי לקבל יתרון בויכוחים.

א’: אל תדבר אליי בטון הזה!

ג’: איזה טון?

א’: בטון הזה! (שיחת חולין)

מכיוון שניתן להסיק מספר משמעויות מנצלת א’ את ה”טון” לבחירת המשמעות שעוזרת לה בויכוח למרות שיש אפשרות שג’ כלל לא התכוון ב”טון” שלו למשמעות שא’מסיקה.

הביטויים “קצת” ו “some” מופיעים בתחביר בהקשרים שונים, אנסה למפות אותם כמקודדים או מוסקים. מבחינה סמנטית תפקידו של “קצת” לתאר non countable nouns. הוא לא מוגדר ככמות ספציפית אלא כמידה אבסטרקטית שמוגדרת בהתאם להקשר.

1)

א’: אפשר קצת מים?

C: can I have some sugar? (asking from a neighbor).

כאשר א’ חוזר מריצה ומבקש קצת מים מהשותף שלו הוא אינו מצפה לקבל “קצת” מים אלא כוס שלמה של מים או אפילו בקבוק שלם. צורת הבקשה של א’ היא מנומסת,המאזין (השותף) יודע להסיק את הכמות הנחוצה לפי ההקשר. כאשר C מבקש סוכר מהשכנה היא מבינה שהוא אינו מבקש כפית סוכר אלא הוא צריך לפחות כוס (כמות שתספיק לו ליותר מכוס קפה אחת).

השימוש כאן ב”קצת” ו”some” הינו קונבנציה של נימוס, הדובר לא מתכוון לכמות כלשהי אלא לכמות שתספק את צרכיו ומצפה שהמאזין אכן יסיק את הכמות הרצויה. כפי שפירושו המילולי של “קצת” מצביע, הדובר לא רוצה את “כל” המים אלה רק חלק מהמים שברשות המאזין, כחלק קטן יחסית שאותו ימדוד המאזין לפי הכמות שיש לו מול מידת הצורך של הדובר במים.

למרות קידודו של “קצת” בדקדוק הוא עדיין משמש דוברים להבעת מסרים שונים אותם יש להסיק מידע העולם שלנו. לעיתים דוברים משתמשים בו גם להבעת מסרים אחרים מכימות.

2)

ד’: “לא היה מזיק קצת צבע לחדר הזה”

G: “this room could use some cleaning”

בדוגמאות (2) אלה הדובר משתמש ב”קצת” כדי לרכך את ביקורתו. הדובר מתלונן במסווה של הצעה כי יש לצבוע את החדר או לנקות אותו (G). הוא משתמש ב”קצת” כדי ליצור את הרושם בפני המאזין שחוץ מעניין פעוט זה (כמו הצבע שבחדר) אין לו בעיה עקרונית עם החדר, אם ב(1) ההיסק הוא מכוון כדי שהמאזין יפעל לפי הקונטקסט ב(2)המאזין צריך להסיק שהחדר מוצא חן בעיני הדובר אבל שזוהי הצעה לשיפור. התלונה המוסווה תוסק כאימפליקטורה אבל לא תאמר במפורש.

לפעמים השימוש ב”קצת” הוא כהקצנה של המצב. הדובר ינסה לרמוז בעזרת ציניות למצב קיצוני.

3)

ב’: “המוזיקה פה קצת רועשת”. (בבר השכונתי)

T: “the music here is a little loud” (at the neighborhood pub).

כאשר ב’ מתלונן על המוזיקה בבר השכונתי בעזרת “קצת” הוא מרמז למאזין כי המוזיקה מרעישה בדיוק בכמות שמספיקה לדובר כדי שתפריע לו.זוהי הקצנה של “קצת”ל”מאוד”. התגובה תהיה מעבר למקום שקט יותר או יציאה בכלל מהמקום הרועש. למרות השימוש ב”קצת” שמתאר מידה קטנה, מדובר ב”קצת” מעבר לגבול שהדובר מסכים לסבול. דווקא במובן זה ישתמש T ב “a little” ולא ב”some” כדי להקצין את המוזיקה למאוד רועשת.

“ברוך השם” הינו ביטוי שמשמש למתן תשובה מעורפלת לשאלה “מה שלומך?”. ניתן לראות ביטוי זה כמאפיין את תשובתם של חלק גדול מהמגזר הדתי אך גם רבים מהמגזר המסורתי. הביטוי מקורו בתפילות שכך הן מתחילות (“ברוך אתה אדוניי…”) והשתגרו בשפתנו עם הזמן. זוהי תופעה סוציובלשנית שבבסיסה נעוצה הכרזת האמונה באל, אמונה זו מחזקת את הדובר בכך שהוא מקבל בחיוב גם את המצבים הטובים וגם את הרעים. בכך אומנם הוא נותן תשובה מעורפלת אבל עם זאת טוען כי יכול להתמודד גם עם מצבים שאינם טובים.

א’: “מה שלומך?”

ב’: “ברוך השם”.

כאשר ב’ נותן תשובה זו הוא אינו משקר, יכול להיות שהמצב טוב והוא אינו מתלונן ויכול להיות שמצבו רע אבל הוא מתחזק באמונתו באל. השימוש בביטוי נותן לב’ לשמור על פרטיותו ועדיין לא לשקר בקשר למצבו. המאזין מהצד השני מסיק הנחות אלה , כמובן תלוי בתפיסתו הדתית. אם המאזין (א’) הינו דתי יבין את ההקשר ולא ימשיך בחקירה בקשר למצבו. אם א’ חילוני, לא יבין את ההקשר וירגיש כי אינו מקבל תשובה רלוונטית לשאלתו.

A: “kif xalak?”

B: “il-xamdulilah”.

תשובות מתחמקות מסוג זה ניתן למצוא גם בערבית( ובשאר הניבים של המדינות המוסלמיות בגרסאותיו הפונטיות השונות). גם כאן התשובה של B אינה התשובה הרלוונטית לA ורק בגלל ההקשר הדתי הביטוי הופך לתשובה הולמת.

הביטוי גם משמש לברכה על כך שתוכנית מסויימת של הדובר אכן התרחשו, כמו ב: “ברוך השם, הצלחנו להגיע הביתה בשלום.”. הביטוי לרוב מורה על אירועים שהתרחשו בעבר ועל המצב הנוכחי (הווה) כשנשאלים מה המצב. לביטוי זה גם ביטוי תאום שמתייחס לאירועי העתיד – “בעזרת השם”. ביטוי זה מקורו בביטוי מארמית “בסיעתא דשמיא” (בס”ד) ‘בעזרת השמים’. הדובר מעביר מסר שהדבר אינו תלוי רק בו. כאשר מדובר בהבטחה או התחייבות מצידו, “בעזרת השם” מבטל את אחריות הדובר. האופי הדטרמניסטי של הדת משתלט כאן על חיי היומיום של המאמינים וכך רצונו המוזר של האל ודרכיו הנסתרות הופכות להיות מכשול בפני הדובר לקיים את הבטחתו. והרי אפשר לייחס כמעט כל ארוע כאילו היה רצון האל כך שאפשר להסיק מביטוי זה כי אף אבטחה אינה ודאית אם לוקחים בחשבון את רצונו של האל. לביטוי זה גם מקבילה בשפה הערבית –inshallah. הביטוי משמש גם כהתנערות מאחריות עקב דרכיו הנסתרות של האל. ניתן לייחס ל”בעזרת השם” שני מיקומים בעלי משמעויות שונות:

1) מ’: “אני אסע לשם מחר בבוקר, בעזרת השם”.

2) מ’: “בעזרת השם, מחר בבוקר אני אסע לשם”.

כאשר מ’ אומרת את הביטוי בסוף המשפט היא אינה מתחייבת לגמרי לפעולה. מ’ אכן תיסע לשם אם האל לא יציב בפניה מכשולים חדשים. המידע שבסוף המשפט(החשוב/חדש) הוא הדבר שיתפס אחרון אצל המאזין. חוסר ההתחייבות הוא מה שמ’ מתחייבת אליו. לעומת (2) שם מ’ משתמשת בביטוי בתחילת המשפט שניתן לפרש זאת כאם הכל יתנהל כפי שתכננתי אוכל לעמוד בהתחייבותי. שני המשפטים משתמשים באותו ביטוי ובאותה משמעות דטרמניסטית אבל מבחינת המיקום של הביטוי ניתן לראות כי ב(2) זהו רק מידע רקע שמתנצל מראש על אי אלו תקלות לעומת (1) שבספק אם הדבר אכן יתבצע.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s