פילוסופיה ותיאטרון – יסודות אפוליניים ודיוניסיים ב”אדיפוס”ס


ניטשה ב”הולדת הטרגדיה” מציג בפנינו שני יסודות של הנפש האנושית, הדיוניסי והאפולוני. האפולוני, היסוד השכלתני שממסגר את עולמנו בתדמיות והדיוניסי שמנסה לפרוץ את אותן הגדרות ומסגרות. הוא טוען כי היחס בין שני יסודות אלה הוא כיחס השכרות לחלום. לפי ניטשה, יוון העתיקה ידעה לשלב בין שני אלמנטים אלה בעזרת הטרגדיה.החגיגות למען דיוניסוס, שהתלוו לאלכוהול חופשי ומין מזדמן, הולידו את האומנות שמשלבת בינייהם-הטרגדיה. הטרגדיה מכילה בתוכה מחד סדר ורעיונות מוסריים שהם נחלתו של אפולון ומאידך שבירה של אותם עקרונות , הם נחלתו של דיוניסוס. “בשעת “שבירת הכלים” זו עצמה של עקרון ההתפרטות, או אז זוכה עינינו להציץ לתוך מהותו של הדיוניסי, אשר יותר מכל נתקרב אליו אם נדמהו אל השכרות”* ( עמ’ 24). האינטרקציה בין שני יסודות אלה מהווים מתח ואינם מגושרים לא בנפש האדם ולא בטרגדיה. במהלך ההיסטוריה תרבויות שונות חוו מתח זה ורובם העדיף יסוד אחד על פני חברו. התרבות המערבית, השכלתנית, היא תוצר של תרבות אפולונית שהדחיקה את הדיוניסי שבה אל מרתפי הבושה והסתירה. ניטשה רואה בסוקראטס כאחראי לאותה נטישת של הדיוניסי בכך שעיצב את רעיונותיו ותלמידיו לפי מיטב המסורת האפולונית האופטימית. “איש התיאוריה” , כך מכנה ניטשה את התוצאה של רעיונות אלה, הוא אותו אדם המעמיד את הידיעה בכלל והידיעה העצמית בפרט על כס הקדושה. ”איש התיאוריה” מקבל על עצמו את חוק הסתירה ולכן לא יכול לחיות עם הסתירה שטבועה בו. פתרונו לאותה סתירה פנימית היא דחיית הדיוניסי ובתמורה מקבל תפיסת עולם הגיונית, נטולת סתירות וקונסיסטנטית שמאפשרת לו לקבוע חוקים לגבי העולם. וכשהיתקבלה תפיסת עולם זו היה ניתן לכונן מדע ונוצר הרושם שאם נחקור נדע ואם נדע יהיה יותר טוב, על הנחות אלה מתבסס סוקראטס כשהוא מטיף רעיונות אלה לממשיכיו – אנחנו.

ניתן למצוא רעיונות אלה במחזה של סופוקלס – “אדיפוס המלך”. המחזה עצמו מספר על אדיפוס, שזה עתה פתר את חידת הספינקס והפך למלך תביי והקללה המוטלת על משפחתו (ועליו). כפי שמתגלה בהמשך המחזה, הוריו של אדיפוס (ליוס ויוקסטה) מגלים כי מוטלת עלייהם קללה וכי בנם יקום על אביו וישכב עם אימו. הם מחליטים להמית אותו ומפקידים אותו בידיו של רועה הצאן המלכותי. עקב רוך ליבו של רועה הצאן מוצא עצמו אדיפוס נמסר לממלכה השכנה והופך שם לבנם של המלך והמלכה. שמועה לגבי היותו מאומץ שולחת אותו לדלפי -מקדשו של אפולון, שם ינסה לדלות מידע מהאלים לגבי עברו או עתידו. הוא מגלה את הקללה המוטלת עליו ומתוך כוונות טהורות מתרחק לאלתר מהוריו פן יתרחש האסון המנובא. כאן מתחילה הנבואה להגשים את עצמה, אדיפוס פוגש במלך ליוס בצומת כלשהי מחוץ לתביי ורב איתו על זכות קדימה.הוא הורג את הזקן ופמלייתו כמנהג הארץ וממשיך בדרכו לכיוון תביי. החלק הראשון של הנבואה התגשם – אדיפוס רוצח את מולידו, בתביי הוא פוגש את הספינקס ,פותר את חידתו וזוכה במלכה יוקסטה לאישה. כאן מתחיל המחזה, יש מגיפה בעיר בגלל שלא נקמו את דמו של ליוס, המלך שנרצח.

יוקסטה מוצגת לנו כאישתו של אדיפוס, מסגרת שתישבר עם התגלות הקללה. תפקידן של הדמויות במחזה מקיים את המתח האפולוני דיוניסי בכך שדמות בעלת תפקיד מסויים כמו קריאון מתגלה כדודו של אדיפוס וכך גם אדיפוס עצמו ויוקסטה. האפולוני יוצר את האשליה שהדמויות מרכיבות משפחה לגיטימית ואילו הדיוניסי מרמז לאורך כל המחזה על חוסר הלגיטימיות של האשליה הזאת. האפולוני מציג מסגרת התייחסות חברתית בעוד שהדיוניסי מראה את תפריה הרופפים וטוען לארעיותה ואשליותה.

היותו של אדיפוס הרוצח שהוא עצמו מחפש מתגלה לו כבר בפגישתו עם טרזיאס, אבל אז הוא עוד מתכחש לרעיון זה ומבקש לדעת את האמת שמאחורי טענות אלה. “אתה אותו רוצח שחיפשת”** (עמ’ 44). הוא ממשיך בחקירתו ובשיחתו עם יוקסטה מספר לה על הקללה שרובצת עליו אבל עדיין אינם בשלים לעשות קישור זה. מאוחר יותר מגיע שליח שמודיע על מותו של אביו (המאמץ) של אדיפוס, דבר נוסף המרמז על האמת. רק לאחר חקירת שני רועי הצאן מבין אדיפוס את אשר התרחש. מצד אחד אדיפוס בטוח עד לאותו רגע קריטי כי הוא אכן בנו של פוליבוס ,נולד בקורינתוס והקללה מרפררת אל פוליבוס ואישתו. הוא מצוי במסגרת מדוייקת שהוא משוכנע שהיא בגדר ידיעה ואם זאת למעשה אינו יודע דבר על עצמו. דמותו שלו מתנפצת אל מול עיניו, אם הרגיש כל אותו זמן כי רימה את הגורל עתה מגלה כי למעשה אינו יודע דבר אודותיו. אדיפוס מוצג בפנינו כדמות רציונאלית, שמחפשת את האמת ולא מסתפקת בנבואות אלא דורשת נתונים אמפיריים שיובילו למסקנות בחקירתו. היסוד האפולוני גורם לו לדבוק בחיפוש דוגמאטי בתוך המסגרת של חקירתו, כשרק שבירתה של אותה מסגרת והוספת עצמו למשוואה תתן לו את המסקנות המיוחלות. “אפולון ידידי, אפולון הוא שהמיט עליי את כל האסון… לו מתי אז, הזוועה לא היתה באה עליי ועל קרוביי.”** (עמ’ 80).

ניטשה טוען להתפתחות היסטורית של דחיית הדיוניסי וקידוש האפולוני המתחילה בימי יוון דרך הנצרות ומגיעה עד לזמננו. הוא רואה את ואגנר כמחיה מחדש של הדיוניסי באופרות שלו, שם מבוטא המתח בינו לאפולוני ומשמש השראה לניטשה. ניטשה קורא לנו לתת מקום לדיוניסי בחיינו ולא להדחיקו כפי שכפתה עלינו הכנסיה. קריאה זו באה ליצור מקום מאוזן לדיוניסי בתפיסתנו ולא לדחות את האפולוני אלא לקיים את המתח בינייהם ושזוהי האמת של הסובייקט. הטרגדיה היוונית לעד תישאר יצירה המביעה מתח זה ותשמש בסיס להעלאתו מחדש של הדיוניסי לדורות הבאים. ניטשה קורא לנו לנטוש את דמותו של “איש התיאוריה” ולקבל את המתח בין שני היסודות כאפשרות לחיים הקרובים יותר לטבע, ולטבענו אנו. “בקסמו של הדיוניסי מתרחשת לא רק ברית בין אדם לאדם; גם הטבע שנוכר, העויין או המשועבד, חוגג שוב את חינגת התפיסותו עם בנו האובד, עם האדם.” * (עמ’ 25).

Advertisements

One thought on “פילוסופיה ותיאטרון – יסודות אפוליניים ודיוניסיים ב”אדיפוס”ס

  1. האם לדעתך הדברים רלוונטים גם לתקופתיינו? כמובן שאפשר למצוא לה רלוונטיות, אך האם היא הקול הקורא שהייתה משמיע לבני הדור ה”צעיר”? דור הX T Y Z
    מה דעתך?

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s