קרל מרקס וחלוקת העבודה בכתבי שחרות


בעבודה זו ברצוני לפרוש את משנתו של קארל מארקס כשאני מתמקד בעיקר במושג חלוקת העבודה תוך התייחסות לניתוחו את מושג האדם והניכור והסקירה של ההתפתחות ההיסטורית. בהמשך אציג קטע מתוך הפוליטאה של אפלטון ואנסה לעמוד על קוויי הדמיון והשוני בין הרעיונות שעולים מתוך משנותיהם.

שיטתו הפילוסופית של קארל מארקס היא המטריאליזם. שיטה זו מעמידה בבסיסה את עולם הניסיון והנתונים האמפיריים וטוענת שבעזרתם יש לנתח את העולם. מבחינת המטריאליזם כל התפיסות הרוחניות כמו דת, מוסר ופוליטיקה מקורן בעולם הניסיון, כלומר העולם החומרי קודם לעולם הרוחני. לפי שיטה זו מנסה מארקס לענות על שתי שאלות מרכזיות בפילוסופיה: מהו האדם? וכיצד ישוחרר האדם? לשיטתו, כדי להבין מהו האדם ראשית עלינו להניח את קיומם של בניאדם. “הנחת היסוד הראשונה של כל היסטוריה אנושית תהא קיומם של יחידים אנושיים חיים.” (עמ‘ 227)2. כדי להבין את מהותו של האדם עלינו לשאול כיצד הם מקיימים את עצמם. מתוך הסקת מושג האדם וסקירת ההתפתחות ההיסטורית נגלה שהאדם אינו חופשי לממש את מהותו ומכך שיש לשחררו. האדם נמצא במצב של ניכור ועליו להשתחרר ממצב זה, כלומר הוא אינו מתנהל במציאות לפי מהותו ולכן התנהלותו דרושה שינוי כדי להחזיר את האדם למהותו, לידי עצמו – האדם.

מארקס מתאר את ההתפתחות של אמצעי המחיה באמצעות ההיסטוריה ועל כן שיטתו נקראת מטריאליזם היסטורי. מתוך ההנחה הראשונית שיש להבין כיצד בניאדם מקיימים את עצמם מגולל מארקס אירועים היסטוריים שיבהירו את שיטתו בטקסט האידאולוגיה הגרמנית” (עמ‘ 223-279)2.

המעשה ההיסטורי הראשון הוא איפוא ייצורם של האמצעים לסיפוקם של צרכים אלו [“אכילה ושתייה, דיור, לבוש ועוד כמה עניינים אחרים“]” (עמ‘234)2. כדי לקיים את עצמם צריכים בני האדם לספק את צורכיהם. לאחר שסופקו הצרכים הראשוניים מובילים מעשה הסיפוק ומכשיר הסיפוק שהושג כבר לצרכים חדשים, ויצירה זו של צרכים חדשים היא המעשה ההיסטורי הראשון.” (עמ‘ 234)2, כלומר עם סיפוקם של הצרכים הראשוניים מתחיל תהליך שבו הצורך הבסיסי סופק ובמקומו נוצר צורך חדש. צורך זה הוא שכלולו של הצורך הבסיסי אך הוא מכיל את הפונקציה של הצורך הבסיסי, כמו אכילה כצורך בסיסי ואכילת לחם כצורך משוכלל הכולל את הצורך הבסיסי באוכל. שני מומנטים אלה הם תהליך הייצור. לתהליך זה מתווספים המגעומשא הביןאנושיים כשהראשונים בהם הוא היחס שבין גבר לאישה ובין הורה לילד, היינו היחסים הפניםמשפחתיים. המגעומשא הוא מכלול הזיקות שבין בניהאדם שמטרתן נובעת מטיבו של האדם כיצור יוצר ופעיל“(עמ‘ 227)2. ריבוי האוכלוסיה גורר צרכים מרובים וחדשים ומתוך כך יחסים חברתיים חדשים, כלומר מגעומשא עם הזולת שמחוץ למשפחה. שלושת המומנטים האלה עומדים בבסיסה של שיטתו של מארקס, כוחות הייצור ובתוכם אלה שמייצרים והמכשירים לסיפוק הצרכים ויחסי הייצור הם היחסים הביןאנושיים למטרת סיפוק הצרכים.

המומנט הרביעי מציג את תהליך יצירת החיים כבעל יחס כפול: טבעי וחברתי. מצד אחד סיפוק הצרכים וההולדה נתפסים כטבעיים ומצד שני הם נתפסים כיחס חברתי, כלומר אותן הפעולות נתפסות כטבעיות ובוזמנית כפעילותם בצוותא של מספר יחידים.”(עמ‘236)2. מתוך ארבעת המומנטים של היחסים המקוריים נובע שיש קשר תמידי בין שלב חברתי מסוים לבין האמצעים החומריים במציאות, יחד הם יוצרים אורח חיים מסוים, כלומר השפעתם של יחסי הייצור על כוחות הייצור, ולהפך, יוצרים אופן ייצור מסוים. זהו תיאורו של מארקס להתפתחות ההיסטורית של הקיום האנושי הראשוני ועקרון זה תקף לאורך ההיסטוריה האנושית כולה. בהמשך הוא קושר עקרון זה עם תולדות התעשייה והחליפין.

ההתפתחות ההיסטורית תוארה בינתיים ללא התייחסות לתודעתו של האדם. גם התודעה מתוארת לפי המטריאליזם, כלומר לפי הנתונים האמפיריים של הופעת התודעה בקיום החומרי. ראשית התודעה מוצגת בהופעתה החומרית ביותר, השפה. מארקס מתאר את התודעה כמקוללת בכך שעליה להיאחז בחומר, ”הלשון היא התודעה המעשית…”(עמ‘236)2. ההנחה היא שהתודעה היא מוצר חברתי והיא נוצרת לראשונה מתוך הכרח המגעומשא עם הזולת, וכך גם הלשון. התודעה הראשונית מתוארת כחוויה החושנית של סביבתו של האדם – הטבע ובניאדם אחרים, כמו היחס הכפול לקיום האנושי,טבעי וחברתי. התודעה תופסת את עצמה כתלויה בבניהאדם האחרים ובטבע, זוהי תפיסה צרתאופקים של הטבע שיוצרת את התפיסה צרתהאופקים של היחסים האנושיים, ולהפך. בצרותאופקים הכוונה לתלות ואיהחירות שבה האדם תופס את קיומו. מארקס מתאר את התודעה הראשונית כחוויה כמעט חייתית שבה האדם עומד מול איתני הטבע חסר אונים. מתוך תלותו בטבע וחוסר האונים מולו הוא מפתח יחס דומה ליחסיו החברתיים בהם הוא תלוי גם כן. מארקס מגדיר שלב תודעתי זה כתודעה דמויתכבש“(עמ‘237)2, תודעה עדרית זו אינה שונה בהרבה מאינסטינקט עדרי של חיות מלבד ההתקבצות בעדר מתוך מודעות לתלות החברתית ולא בהתאם לאינסטינקט. מודעות זו מתפתחת יחד עם ההשתכללות של אמצעי הייצור, ריבוי הצרכים וגידול האוכלוסין.

התודעה היא התוצר של כוחות הייצור ויחסי הייצור. ההתפתחות של אמצעי הקיום והיחסים החברתיים מובילים להתפתחות של התודעה בצורת מוסר, דת ופילוסופיה. תוצרי התודעה מהווים את מבנה העל של הסכמה המטריאליסטית, כאשר בחלקה התחתון נמצאת הפעילות היצרנית של בני האדם ובחלקה העליון, כנספח, הפעילות הרוחנית של החברה. אם אכן התודעה נובעת מהקיום החומרי ,צריכה להיות התאמה בין החלק התחתון לעליון. במקרה שיש התנגשות בין החלק העליון לתחתון הוא נובע מכך שהיחסים החברתיים הקיימים הגיעו לכלל סתירה עם כוחהייצור הקיים.”(עמ‘237)2. כאשר יש חוסר התאמה ביחסים שבין כוחות הייצור ויחסי הייצור, הם מייצרים תודעה שאינה משקפת את התנאים הקיימים. התודעה שתיווצר מכך תצביע למעשה על חוסר ההתאמה שבמציאות החומרית.

מתוך הניתוח של התפתחות אמצעי הקיום של האדם אנו מוצאים את מהותו. פעילות חייו, היצרנות, היא מהותו.

המטרה הכללית בפילוסופיה בהגדרת טבעמסוים לאדם היא להפריד בין הטבע לבין מציאותו של האדם. הפרדה זו יוצאת מתוך ההנחה שהאדם אינו חלק מהטבע ושמציאותו שונה מבחינה מהותית מן החיות האחרות. אם מתוך היותו בעל שפה או מחשבה ואם מתוך היותו בריאה דתית, חברתית או משחקת, הגדרות אלו מפרידות בין הטבע, שהוא עולמן של שאר החיות, לבין מציאותו של האדם ומציבות אותו מלכתחילה במימד משלו. בתוך מימד זה הפרדתו של האדם מן הטבע מונחת מראש ומהותו מנותחת לפי מאפיינים שהם תוצאת מהותו. מארקס אינו חוטא להגדרה מסוג זה ומנסה להגדיר את האדם כשהוא משאיר אותו בטבע ובוחן את ייחודיותו של האדם בהתאם ליחסיו עם הטבע כפי שנהוג להגדיר כל חיה אחרת. “החיה ופעילות החיים שלה, חד הם“(עמ‘124)1. בכך הגדרתו את האדם מאירה את מהותו מחדש מבלי להוציא אותו מגבולות הטבע.

את מושג האדם ניתן למצוא אצל מארקס, בכתבי היד הכלכלייםפילוסופיים, בפרק אודות העבודה המנוכרת. מארקס מסביר ומתאר את מושג האדם מתוך ההסבר על ניכורו של האדם מן הטבע, מן הזולת והמושא ואף מעצמו. מושג האדם מורכב מכמה רבדים, אך כולם נפגשים ברעיון שפעילותו היצרנית היא שמגדירה אותו ומבדילה אותו משאר היצורים החיים.

האדם הוא יצור בןמינו…” (עמ‘123)1 כדי שהאדם יוכל לבחון ולסווג את העולם, מבחינה אפיסטמית, הוא הופך את החפצים וסביבתו לאובייקטים (מושאים). האדם, מתוך היותו תופס את העולם כמושאים, מזהה גם את עצמו ואת זולתו כמושאים השייכים למין או סוג מסוים. בכך האדם מזהה עצמו כיצור בןמינו. ניכורו של האדם,לפי רעיון זה, נוצר כאשר האדם מזהה את חייו הפעילים כמושא ובכך הופכת יצרנותו למושג העבודה. הפועל מתנכר למהותו היצרנית בכך שהוא מפריד אותה מעצמו ומציג אותה לעצמו כמושא. העבודה ,ובעיקר תוצר עבודתו, הופכים למושא זר.

רובד נוסף של האדם הוא יחסיו עם הטבע. האדם מקיים את גופו הפיזי, האורגני, באמצעות חילוף חומרים עם גופו הלאאורגני, הטבע. ביחס לחיות אחרות, האדם הוא יצור אוניברסלי מבחינת היותו אוכלכל וחי באקלימים וסביבות טבעיות מגוונות. בעוד שחיה תבחר לה סביבה שמתאימה לה, האדם יתאים את עצמו לסביבה וישתמש בסביבה כדי לקיים את עצמו. בנוסף משתמש האדם בסביבתו לקיום עולמו הרוחני. שפתו, דימוייו וידע העולם שלו מבוססים על היכרותו עם סביבתו. היות האדם אוניברסלי מאפשר לו להשתמש בטבע כגופו הלאאורגני, בכך הופך הטבע לגופו של האדם. בתור יצור אוניברסלי שמהותו היא יצרנות לא ניתן להגביל את יצרנותו של האדם לתחום מסוים. כמובן שכל אדם מוצא לו כישרון שבו ימצא עניין רב יותר אך אין הדבר מחייב כי לא יוכל למצוא לו כישרון נוסף ואף כמה כישרונות נוספים. מתוך צריכתו של האדם מכל תחומי הטבע הרי שתכונה זו הופכת אותו לרבענפי וביכולתו לחלוש על מספר תחומים. אם האדם משתמש בכל תחומי הטבע הרי שהוא מבין כל תחום כזה בדרגה מסוימת ולכן יכול לממש את מהותו היצרנית בכל אחד מתחומים אלה. גם אם בתחום מסוים יפעל בצורה פחות מוצלחת מזולתו הרי שייתכן שזולת שלישי יפעל אף בצורה פחות מוצלחת ממנו. פעילות חייו של האדם היא יצרנות, פעולת היצרנות היא הפעולה שאדם עושה על הטבע. ככל שהאדם פועל ביותר תחומים כך הוא מממש את מהותו יותר. הפונקציה הפעילה של האדם היא עבודתו. היצרנות האנושית המבטאת את פעילותו המודעת והחופשית היא אופיו של האדם בתורת יצור בןמינו“(עמ‘124)1.

העיקרון הראשון שבניהאדם שמים לעצמם בתור עיקרון מנחה לקיום החומרי הוא חלוקת העבודה. חלוקת העבודה משמעותה שיחידים שונים מבצעים פעולות שונות מתוך מגוון הפעילויות של הקיום האנושי. העבודה מתחלקת מטעמים שרירותיים אך לעיקרון זה שורשים במציאות החומרית. מלכתחילה, כמו שאר החיות, מחולקים בניהאדם לזכר ונקבה, כאשר האחד מוליד, כלומר נותן את זרעו למטרות רבייה, ואילו השנייה יולדת, כלומר מעבדת את זרעו לכדי צאצא. מהמקום הזה נוצרת חלוקת עבודה טבעית ראשית בין הגברים לנשים, כשהן מבצעות פעולות שמסכנות כמה שפחות את ההיריון והגברים, לכשסיימו את אקט הרבייה ומכיוון שאינם מוגבלים עקב ההיריון, ממשיכים בפעילויות הקיום הרגילות. ושנית בין ההורים לצאצאיהם, כאשר ההורים דואגים לצורכיהם של הצאצאים כל עוד אלה טרם התבגרו כדי לקחת חלק בפעילויות הקיום או בתהליך הרבייה. מתוך חלוקה טבעית זו מתפתחת חלוקת עבודה טבעית שמבוססת על תכונות גופניות כמו גם חלוקת עבודה בהתאם לצרכים חדשים שמתפתחים. בשלב זה העבודה מתחלקת בין תושבי הקהילייה, היחסים החברתיים מבוססים על התלות ההדדית שבתהליך הייצור שפוצל. כל זוג ידיים תורם לכלכלת הקהילייה, אך בשלב זה המטרה היא סיפוק צורכי הקיום וחלוקת העבודה לא מגיעה עדיין למימושה המלא. חלוקת העבודה מתפתחת לפיצולה לעבודה חומרית ולעבודה רוחנית, פיצול זה יהווה את אפיונה העיקרי של חלוקת העבודה בהמשך התקופות ההיסטוריות וישפיע על המבנה החברתי בכלל.

חלוקת העבודה מרחיקה את האדם ממימוש מהותו. מרגע שאנו מחלקים את העבודה נוצר מושג של בלעדיות והגבלה. אם ביכולתו של האדם להיות חלק מכל תחומי העבודה הרי שהגבלתו לתחום מסוים תבטל את האפשרות לעסוק בשאר התחומים. האדם אינו מאמץ את העיקרון עצמו של חלוקת העבודה אלא את תוצאתו, היעילות החברתית שהיא מקנה. תחומי העבודה תמיד היו מחולקים כך שבישול, בנייה ותפירה לא נעשו יחדיו אך מעולם לא הייתה מניעה שיעשו על ידי אותו אדם. הרעיון להפרדת עבודות שונות לאנשים שונים יכולה אולי לעלות דווקא מתוך טעות. במקרה ואדם פועל במסגרת אחד התחומים, נאמר בישול, אך בשל טעות או חוסר תשומת לב תישרף הארוחה או שמא לא תערוב לחכו של זולתו, יעלה הרעיון שאולי עדיף כי אותו אדם יתמקד בתחום אחר בו הוא מוצלח יותר. כמובן שהדבר צריך לחזור על עצמו פעם או פעמיים כדי להגיע למסקנה זו אך אין כאן יותר מהיסק אינדוקטיבי שלאו דווקא מעיד על תוצאות דומות בעתיד. מסקנה זו הכרחית במקרים מסוג זה כיוון שטעות כזו תותיר את האדם ללא אמצעי הקיום הבסיסיים, כלומר רעב ולכן מתוך הצרכים הבסיסיים יגיעו למסקנה שעדיף יהיה אם זה שמבשל הכי טוב מבין האנשים יהיה זה שתמיד יבשל. במקרה של קריסת בית או פרימתם של מלבושים לאור יום יגיעו למסקנה זו על אחת כמה וכמה. וכך, בשם היעילות, יקבלו על עצמם אותם אנשים את בלעדיותו של זה שעושה את העבודה בצורה טובה יותר לתחום אחד, הוא עיקרון חלוקת העבודה. הדיון בחלוקת העבודה, בעיקר אודות מקורותיה, יוצאים מתוך הדיון במומחיות. מצד אחד מומחה בתחומו זוכה בתוארו מתוך לימוד וניסיון בתחומו אך תמיד מגיעה השאלה האם תכונותיו המולדות הן שהובילו אותו להצליח בתחום מומחיותו. מצד שני המציאות מראה כי מומחיות היא יחסית ונקבעת על פי קריטריונים חברתיים ותקופתיים. בנוסף, מומחה תמיד נחשב לכזה עד שמוכח אחרת או עד שמעפיל אדם אחר לדרגתו או מעליו.

חלוקת העבודה נעשית לחלוקת העבודה ממש רק מאותו רגע שבו מופיעה הפרדת העבודה החומרית מן העבודה הרוחנית.”(עמ‘237)2. להפרדה זו השפעה מכרעת על התודעה ועל חלוקת העבודה עצמה. מבחינת התודעה, יש לה את האפשרות לחשוב על דימוי מבלי שיהיה לו בסיס בממשות, מתוקף ההפרדה. מחשבות מסוג זה תהינה משוחררות מן העולם החומרי ובבסיסן רעיונות תאורטיים שבאים להסביר תופעות בעולם החומרי בעזרת ישויות שלא ניתן למצוא להן הוכחות במציאות האמפירית, אך מכיוון שלתופעות חומריות אלו לא נמצא הסבר אחר הנראה לעין יתקבלו התאוריות כהסבר הסביר ביותר. ההפרדה לעבודה חומרית ורוחנית מקנה לאלה שעוסקים בפעילות הרוחנית את הגושפנקה לעסוק במחשבותיהם התאורטיות ומתוך כך להפרידם מרוב האוכלוסייה שעיסוקם במציאות החומרית. אלה שעיסוקם בפעילות החומרית אינם בקיאים בפעילות הרוחנית ומכאן שיתנו לאלה העוסקים בפעילות הרוחנית את הסמכות להצהיר על מסקנותיהם התאורטיות כתקפות. העוסקים בפעילות החומרית נותנים סמכות זו לעוסקים בפעילות הרוחנית לא מתוך הבנה או הסכמה אלא מתוך בורות, אותה בורות שיצרה מלכתחילה חלוקת העבודה לעבודה חומרית ורוחנית. המצב אינו שאלה העוסקים בפעילות הרוחנית בעלי חכמה גדולה יותר או הבנה גדולה יותר של המציאות מאשר אלה העוסקים בפעילות החומרית, אלא שאלה העוסקים בפעילות הרוחנית יכולים לחשוב במנותק מן המציאות החומרית . חלוקת עבודה זו יוצרת את בורותו של זה שעוסק במקצוע חומריאחד ובכך מפרידה לא רק בינו לבין העיסוק הרוחני אלא אף מרחיבה את בורותו בכל ענפי העיסוק החומרי מלבד עיסוקו שלו. “…שכן, עם חלוקת העבודה נתונה האפשרות – יתר על כן, המציאות – שהפעילות הרוחנית והחומרית, ההנאה, העבודה, הייצור והצריכה, יפלו בחלקם של יחידים שונים.”(עמ‘ 238)2.

עם חלוקת העבודהנתונה גם החלוקה הבלתישווה, מבחינה כמותית ואיכותית כאחד, של העבודה ופרותיה, דהיינו הקניין“(עמ‘238)2. בנוסף לחלוקה הטבעית בתוך המשפחה ישנו פיצול טבעי בתוך החברה למשפחותגרעיניות נבדלות, כל משפחה כזאת עומדת מנגד למשפחה אחרת ומפיצול זה עולה לא רק עקרון חלוקת העבודה אלא עיקרון הקניין. הגדרת הכלכלנים המודרניים לקניין היא סמכות לגבי כוח עבודה זר“(עמ‘ 238)2 , הגדרה זו מתאימה למצב המתרחש במוסד המשפחה. אם כן, מקורו של הקניין, כמו חלוקת העבודה, במשפחה, כאשר האישה והצאצאים מהווים את כוח העבודה הזר של הגבר. “דרגות ההתפתחות השונות של חלוקת העבודה הן בעת ובעונה אחת צורות שונות של קניין“(עמ‘ 228)2.הקניין הראשוני הוא שבטי ומהווה את הרחבתה של חלוקת העבודה במשפחה. כאשר מתרחבים האוכלוסייה והצרכים מתרחב גם מושג העבדות (כוח העבודה הזר) מן המשפחה, כלומר עבדים שמצורפים לחלוקת העבודה כדי לספק את המגעומשא החיצוני המתרחב. התאחדותן של מספר משפחות יוצר צורה מפותחת יותר של קניין מסוג קניין הקהילייה והמדינה העתיק, קניין זה עדיין מבוסס על העבדות אך לצידו ניתן לראות את התפתחותו של הקניין הפרטי.

הקניין הפרטי הבלתי מפותח מבוסס על המטלטלין ורק בשלב מאוחר יותר יתבסס בעיקר על נדלן (שטחי אדמה). שטחי אדמה אלה המיועדים בעיקרם לחקלאות עדיין נחשבים באופן עקרוני כקניין הקהילייה. לכל משפחה בתוך הקהילה יש שטח אדמה הנמצא באחריותה, שטח אדמה זה מעובד בעיקר על ידי עבדים ומנוהל על ידי המשפחה אך רשמית השטח אינו קניינם הפרטי אלא מהווה חלק מקניינה של הקהילייה. מצב זה יוצר יחס מעמדי ראשוני, המשפחות שמהוות את אזרחי הקהילייה מול מעמד חסרזכויות של עבדים שמעבדים את אדמתם. כוחם של האזרחים כאן נובע מתוך היותם קהילייה, כוחם מול העבדים מתבסס על כך שצורת הקניין היא שיתופית אך צורת קניין זו היא גם שמאלצת אותם להישאר בהתאגדות זו. ככל שהקניין הפרטי מתפתח בצורת הנדלן מתפורר המבנה החברתי המבוסס על קניין קהילתי, כך קונה לה כל משפחה את חלקתה ובכך קונה לה גם את השתחררותה מן הקהילייה. השתחררות זו מכבלי הקניין השיתופי של הקהילייה תהיה בדיוק זו שתכבול אותם לקניין הפרטי. בשלב זה הקרקעות שייכות לאותן משפחות ספציפיות אך אין עוד את האיגוד הקהילתי שאכן מבטיח לאותם איכרים כי אדמותיהם יישארו שלהם.

עם התפתחותו של הקניין הפרטי והשתחררותם של אותם איכרים מן הקהיליות של העולם העתיק מצאו את עצמם במצב שהם חופשיים מעול הקהילייה המורחבת ומתוך כך התאפשרה להם חירות כלכלית יחסית או לפחות זכו בזכותם לקניין פרטי בלעדי אך בובזמן נמצאו במצב שאמנם אינם עבדים אך גם אינם נהנים מן הזכויות האזרחיות שהעניקה להם הקהילייה. המצב שנוצר הוא שאיכרים אלה מספקים לעצמם את צורכיהם, הם מחזיקים עבדים תחתם אבל התבודדותם מקהילייה גדולה יותר הופכת אותם לטרף קל מצד האימפריות הגדולות שקמות ועולות. צורת הקניין החדשה שתתפתח היא הקניין הפיאודאלי ויש דמיון בין ההתפתחות של הקניין הפרטי מהעולם העתיק לבין זו של הקניין הפיאודאלי. אותם שטחים שלקחו לעצמם האיכרים נלקחים מהם כאשר האזור נכבש בידי קיסרות זו או אחרת, מארקס כותב על האימפריה הרומית שברשותה היו השטחים הנרחבים ביותר אך כמובן שאימפריות אחרות באותה תקופה, כמו פרס לפניה וערב אחריה, עושות מהלך דומה.

האיכרים המבודדים נכבשים ושטחיהם מרוכזים כקניינה של האימפריה. האיכרים נשארים לעבד את האדמות אך תחת הכיבוש שעולו העיקרי הוא המסים, האדמות החדשות של האימפריה מתפקדות בצורה דומה לקניין הקהילתי של העולם העתיק, כל האדמות שייכות לקיסר אך מכיוון שאין באפשרותו לעבד את כולן ובעיקר אינו יכול לנהל את עיבודן וגביית המסים הוא ממנה ממקורביו כאלה שינהלו את הפרובינציות המרוחקות. השטח שרוכז חולק בשנית כדי לאפשר ניהול יעיל של האימפריה וכך נוצר הקניין פיאודאלי, שטחים נרחבים המרוכזים באופן עקרוני בידי שליט יחיד ומנוהלים על ידי אזרחיה המובחרים של האימפריה.

השליטים האזוריים של כל פרובינציה התחלפו בעצם בתפקידים עם האיכרים החופשיים, האיכרים הפכו מאדונים של אדמותיהם לעבדים שזכותם היחידה היא להמשיך לעבוד את האדמה שהופקעה מהם. האדונים החדשים נהנים מתפוקת האדמות שניתנו להם ותפקידם העיקרי לשמר את מצב הכיבוש ולתחזק את כוחו הצבאי של השליט באזורם. הקניין הפיאודאלי הוא האדמות שניתנות לאותם אצילים אך בעיקר כוח העבודה שמגיע בצמיתות לאותה אדמה. האיכרים הכבושים מכונים ברומי פרולטריון ומלבד זכותם להמשיך ולעבד את האדמה שישבו עליה אבותיהם עוד מן התקופה העתיקה זכותם להוליד צאצאים וזהו רכושם היחיד, הם אינם נחשבים לאזרחים למרות שהם משלמים לאימפריה מתוך פרי עמלם אך הם אינם במעמדם של העבדים כל עוד ימשיכו לעבוד במסגרת הפיאודאליזם. התפוקה של כל פרובינציה נמסרת לפיאודאל של אותו אזור והוא משמש כבלדר של המסים שנשלחים לאימפריה. הפיאודאל, מתוך נאמנותו לאימפריה, זוכה למעמד האזרחי בכך שהוא מנהל את אזורו כשלמעשה התפוקה שנשלחת חזרה למעסיקו יוצרה על ידי אותם צמיתים. משמע שאותם איכרים שאדמתם הניבה להם מספיק כדי לכלכל את עצמם צריכים עכשיו לייצר כמות גדולה בהרבה כדי שתספיק גם לתשלום המסים וגם לכלכלתם, שכן אם ימשיכו לייצר את אותה כמות תילקח להם רוב תוצרתם.

במקביל למבנה הפיאודאלי של הקניין הקרקעי, שהיה נחלת הכפר, עולה בעיר ארגון פיאודאלי של המלאכה הוא הקניין הקורפוראטיבי. אותם צמיתים שמאסו במבנה הפיאודאלי של הכפר נוהרים אל הערים השונות ומוצאים שם התאגדויות זעירות לפי מלאכות שונות הנקראות גילדות. בראש כל גילדה עומד רבאומן בתחומו שמקבל לשורותיו שוליות שבאים כדי ללמוד את מלאכתו במטרה להפוך בעצמם לרביאומנים. רבהאומן מחזיק במכשירי הייצור של מלאכתו ושוליותיו עובדים תחת ניהולו. הם אינם שכירי יום ושכרם הוא לימוד המלאכה וסיפוק צורכיהם הבסיסיים, אך רבהאומן, שסוחר גם בתפוקות שוליותיו שנעשו תחת הדרכתו, מרוויח ממכירתם ומשתמש בכך כדי לתחזק את מכשירי הייצור ולצבירת ממון. רבהאומן נחשב ככזה מתוך כך שאצולת ושליטי העיר הכתירו אותו ככזה לעתים כי הוא אכן עולה במומחיותו על רבאומן אחר בעיר או כי פשוט אין בעיר מתחרה למלאכתו ולכן מתוקף המונופול שיש לו על המלאכה הוא רבהאומן בעירו. הממון שנצבר בידי אותם בעלי מלאכה מעצים את כוחם ואפשרותם לקבל לשורותיהם שוליות נוספות ובכך הם הופכים לבעלי קאפיטאל שהינו כוח העבודה של שוליותיהם. מלאכתו של רבהאומן, מלבד הלימוד וייצור הסחורה במסגרת מלאכתו, היא גם לסחור בתוצרתו.

צורות קניין אלו נותרות לאורך כל ימי הביניים כשבינתיים אימפריות קמות ונופלות ומלכים כובשים אזורים ומאבדים אותם לשליטים אחרים אך מערך התפקידים נותר דומה. כל עוד אין התפתחות טכנולוגית משמעותית נותר תהליך הייצור מבוסס על עבודה חקלאית מרובה ותעשיות מצומצמות. החיים בכפר תחת שלטון האצולה הפיאודאלי מעמיד את האיכרים בפני דילמה. האיכרים מייצרים לעצמם את אמצעי המחיה שלהם ולכן הם אינם מנוכרים לתוצרתם. אך שטח האדמה בו הם עובדים וחיים אינו בשליטתם והם מייצרים את רוב תוצרתם למען הפיאודאל שהשטח בבעלותו ורק את שארית התוצרת משאירים להתקיימותם. מצב זה מחמיר ככל שאוכלוסיית הכפר גדלה אך מנגד גם אוכלוסיית האצילים ופמלייתם גדלה, ומכיוון שאמצעי הייצור אינם הגיעו להתפתחות מספקת הם אינם עומדים בדרישות הפיאודאל וגם לעצמם הם לא מצליחים לספק את אמצעי המחיה.

מבחינת חלוקת העבודה אין התפתחות משמעותית הן בכפר והן בעיר. בכפר נותרת חלוקת עבודה טבעית, האיכרים עושים את כל עבודות השדה בעזרת מכשירי התקופה, כלי קציר ידניים ומחרשות רתומות לבהמות. הם משתמשים בכל כוח העבודה שבנמצא, בני משפחתם ומעט עבדים שניתנים להם על ידי האצילים. העבודה עצמה אינה מתחלקת בכפר בגלל התלות בגורמים הטבעיים כמו עונות השנה והגשמים, בכל שלב של השנה הם משתמשים בכל כוח העבודה כדי לייצר את אמצעי הקיום בצורה המהירה והיעילה ביותר. מלבד החלוקה בין עבודה שהיא קשה יותר פיזית שתעשה על ידי הצעירים יותר לבין העבודה שדורשת יותר מיומנות אך פחות קשה שתעשה על ידי מבוגרי ובעיקר מבוגרות הכפר, אין חלוקה שיטתית של העבודה. לעומת זאת בעיר ניתן לראות חלוקת עבודה מתקדמת יותר בעיקר בין המקצועות השונים. שיטת הגילדות מתחזקת את ההפרדה השיטתית שבין המקצועות השונים אך בתוך כל גילדה ניתן למצוא מומחים או שוליות שאינם מחלקים בינם את המקצוע אליו הם שייכים. בכל גילדה המתלמדים עוסקים בשלל החלקים שמרכיבים את מקצועם ואינם מתמחים בחלק ייחודי של מקצועם. כל פועל במסגרת גילדה נדרש להיות בקיא בכל חלקי מלאכתו, כתוצאה מכך בעלי המלאכה של הערים מוצאים עניין רב במלאכתם ורואים בה כסוג מסוים של אומנות.

החיים הקשים בכפר ועול הפיאודאליזם מותירים את האיכרים בדרך ללא מוצא. הפתרון היחיד לבעייתם תהיה לעזוב את אדמתם ולנסות את מזלם בעיר. מרגע שיעזבו את הכפר ישתחררו מעול הפיאודאל אך ימצאו את עצמם במציאות עירונית שזרה להם, שם יצטרכו להתפרנס מכל עבודה שתזדמן בדרכם וכישוריהם הכפריים כמעט ולא יעזרו להם. בנוסף עזיבת הכפר מחלישה את הפיאודאל שנותר בעלים לשטח אדמה שכבר לא מכיל את מה שהופך אותו לפיאודאל מלכתחילה, כוח העבודה של צמיתיו. ללא האיכרים שיעבדו את האדמה יצטרך הפיאודאל למצוא צמיתים או עבדים חדשים שיקיימו אותו, משימה שלרוב השאירה אותו עם שדה לא מעובד ואילצה אותו לרכוש בממון רב מזון מהכפר או העיר השכנה. ככל שתופעת העיור גדלה כך קטן כוחו של האציל הפיאודאל, פמלייתו מצטמצמת והונו, שמלכתחילה היה מבוסס על כוח עבודתם של צמיתיו, מצטמצם אף הוא.

הניגוד בין העיר לכפר שהיה קיים גם לפני כן תופס תאוצה. מבחינת האצילים הפיאודאלים העיר מהווה אלטרנטיבה לצורת הקיום של הצמיתים. ככל שנהירת הצמיתים לעיר גדלה כך האיום על צורת משטרם הימיבינימית הופכת ממשית יותר. מצידה של העיר, שם מתפתח מעמד אזרחי, המבנה הפיאודאלי של הכפר נתפס מבחינתם כמיושן ואצילי הכפר שיורדים מנכסיהם נראים בעיניהם כמי שכוחם המקורי לא ניתן להם בצדק. אם המעמד האזרחי שגדל בערים מתפתח על בסיס הונם של האזרחים וקניינם הפרטי שיצרו בעזרת מסחר או פיתוח תעשיות קטנות, הרי שמעמד האצילים של כפר נוצר על בסיס ייחוס משפחתי שניתן להם על ידי מלך ותוקפו הוא לרוב דתי.

חלוקת העבודה עולה שלב כאשר בעלי המלאכה מפסיקים מלסחור בתוצרתם ומוכרים אותה לגוף שלישי, הוא מעמד הסוחרים. מכיוון שפעולת הסחר גוזלת מבעל המלאכה זמן יקר בו הוא יכול להמשיך ולייצר, עולה בערים מעמד של סוחרים. מעמד זה מגדיל לא רק את תפוקת בעלי המלאכה שיכולים שיכולים להישאר ולייצר מבלי לדאוג למכירתו של המוצר ללקוח אלא אף מגדיל את תפוצתו של מוצרם. תחילה יסחרו הסוחרים במוצרים בשוק המקומי אך עם הזמן יוכלו אף להגדיל את טווח מכירתם למחוזות רחוקים יותר ולערים אחרות. בכך מגדילים הסוחרים לא רק את תפוצתו של המוצר אלא גם את הרווח שיקבלו תמורתו מתוך כך שבהביאם מוצר שאינו נפוץ באזור מסוים יוכלו לבקש סכום גבוה בהרבה ממחירו המקורי. מלבד זאת, המסחר הביןאזורי מחבר בין הערים השונות שהיו עד כה מבודדות. בעלי המלאכה בערים ייצרו בשביל השוק המקומי ודרכי המסחר החדשות שנפתחו בזכות מעמד הסוחרים העולה יצר את הצורך בהאצת הייצור והגדלתו.

החיבור החדש בין הערים המבודדות השפיע על המבנה העירוני. ראשית, מתוך הצורך בייצור מוגבר כדי לספק סחורות גם למחוזות רחוקים הגיע גם הצורך בשיפור הכלים והטכנולוגיה. הסוחרים, בדרכם חזרה לעירם, החלו לשוב עם מכשירים חדשים כדי לייעל את הייצור בעירו. לסוחרים היה אינטרס כלכלי בהגדלת התפוקה המקומית וזאת כדי שיוכלו להוזיל את המחירים ומצד שני בהגדלת כמות הסחורה אותה יוכלו לקחת עימם לערים אחרות ולמכור אותה שם ברווחים גדולים, או כפי שאומר הפתגם העתיק לקנות בזול – למכור ביוקר“. העברת מכשירי הייצור בין הערים תרמה לא רק לרווחיו של הסוחר אלא יצרה שיתוף בידע הטכנולוגי, שיטות ייצור מארצות רחוקות לנחלת הכלל ושיטות חדשות בעלות אופי מדעי החלו להחליף את השיטות המסורתיות והמיושנות. שנית, הגברת הייצור יצרה את הצורך בכוח אדם נוסף. בשלב זה בעלי המלאכה מנסים לגייס לשורותיהם יותר שכירים שיעשו עבורם חלק מהעבודות בתוך מלאכתם ופחות שוליות ומתלמדים שיעשו את מלאכתם על כל שלביה תוך שהם לומדים את רזי המלאכה. עבודתו של בעל המלאכה מתחילה להתחלק אך זה לא נעשה בצורה שיטתית ועדיין עליו לחבר בין החלקים השונים של המלאכות שנעשות בידי השכירים. מצד שני הגיוס המוגבר של שכירי היום נותן ליושבי הכפר עוד סיבה לעזוב את הכפר לטובת העיר. האפשרות לפרנסה על בסיס יומי ללא מיומנות ולימוד שיטתי היוותה עוד נגיסה בלחמו של הפיאודאליזם.

חלוקת עבודה בסדר גודל אזורי נעשתה בין הערים עצמן. כל עיר ייצרה בהתאם לתחום הדומיננטי שלה וכך נוצרה חלוקת עבודה או ליתר דיוק חלוקת ייצור סחורות בין הערים. כך שכל עיר יכלה להמשיך לייצר את אמצעי הקיום הבסיסיים לתחומה ובנוסף התמקדו שכירי העיר בייצור הסחורות שיועדו למסחר ביןעירוני, כל עיר בהתאם לחומרי הגלם המצויים בה והתנאים המתאימים לייצור מסוים. “חלוקת העבודה בין הערים השונות גוררת אחריה כתוצאתה המידית את היווצרותה של המנופאקטורה בגדר ענפי התעשייה שהתרחבו“(עמ‘259)2. שיטת המנופאקטורה מעמידה בבסיסה את חלוקת העבודה המקסימלית. שיטה זו לוקחת מלאכה מסוימת ומחלקת אותה לפעולות, כל פעולה תינתן לעובד אחד כך שהמוצר הסופי עובר בין ידיים רבות בשיטת פסהייצור. עובדי המנופאקטורה הם הפועלים המודרניים בהתגלמותם הראשונית. חלוקת העבודה בשיטה זו מייעלת את תהליך העבודה ומאפשרת לייצר את הכמות המרבית של מוצרים, כל פועל אחראי לפעולה ספציפית ואינו נדרש להבין את מכלול הפעולות במפעל מלבד פעולתו שלו. המנופאקטורה דורשת מומחה שיתכנן באופן ראשוני את סדר הפעולות של המפעל אך מרגע שחומרי הגלם עוברים תחת ידם של הפועלים השונים יכול המוצר להגיע לסוף תהליך הייצור ללא התערבות של המומחה שתיכנן מלבד בחינת המוצר הסופי. ההבדל בין שיטה זו למפעל המודרני הוא במכשירי הייצור ובעיקר במכונות שהומצאו מאוחר יותר בעזרתן ניתן לצמצם עוד יותר את פעולות הפועלים ולהגדיל את תפוקת המפעל.

המנופאקטורה היוותה תחרות לשיטת הגילדות, בעוד שהגילדות הקטינו את שכרם של האיכרים שנפלטו מהכפר המנופאקטורה אפשרה לאותם איכרים להשתכר בכבוד ובעבודה שהתאימה יותר לחוסר כישוריהם. השיטה החדשה סימנה את שקיעתן של הגילדות. בנוסף לחלוקה חדשה של העבודה יצרה המנופאקטורה יחסי עבודה חדשים. לא עוד יחסי רבאומן ושוליה כי אם יחסי פועל ונותן העבודה, דהיינו הקפיטליסט. יחס זה הוא יחס ממוני שמעמיד בבסיסו את שכרו של הפועל עבור שעות עבודתו או עבור תפוקתו מול בעל המפעל שמוכר את הסחורה ומרוויח ממנה, את רווחיו הוא עושה מן ההפרש שנותר ממחיר חומרי הגלם ושכרם של פועליו מול המחיר בו ימכור את המוצר.

בשלב זה מתפתח המעמד האזרחי בערים. מתוך ההתנגדות של אזרחי העיר לשיטה הפיאודאלית הגוססת הם מתחברים לכדי מעמד המבוסס על הקניין שייקרא לימים הבורגנות. מעמד זה מכנס תחתיו את כל המעמדות בעלי הרכוש ומנגד נוצר המעמד ההפוך, זה שאינו בעל רכוש, הפרולטריון. התגבשות שני מעמדות אלה והעמדתם על הקניין הפרטי העצימו את החשיבות של צורת הקניין המופשטת ביותר – הכסף. לאורך התקופות צורות הקניין לבשו איצטלות שונות אך תמיד נותרה הזיקה לקניין הקהילתי הראשוני וזיקתו לטבע. אם המסחר חיבר בין הערים המבודדות הרי שהכסף הוא המכנה המשותף האוניברסלי שמחבר בין מדינות ויבשות. הכסף הופשט מכל זכר לצורות הקניין הישנות ונותר כמהות זרה הן לאלה שיש להם ממנו והן לאלה שאין להם. הכסף הופך למהות עליונה, מי שאין לו ממנו זקוק לו לקיומו ומי שיש לו ממנו מחויב לייצר עוד ממנו. הפועל נותר חסר כל, אם בימי הפיאודאליזם עוד היה מייצר לעצמו את אמצעי קיומו ובימי הגילדות עוד קנה לו מקצוע הרי שבמעמד זה כל שברשותו הוא כוח עבודתו. הפועל יורד לרמתה של המכונה שמהותה בפונקציה שהיא ממלאת ולכשפסקה מלמלא פונקציה זו אין לה עוד שימוש.

הניכור של הפועל מעבודתו נוצר מכמה סיבות. ראשית, תוצר עבודתו של הפועל זר לו. מתוך חלוקת העבודה החדשה שמחלקת את העבודה לפעולות נפרדות הוא אינו עוד שותף לתוצר הסופי. הפועל מבצע פעולה מסוימת בתהליך ארוך שבסופו מתגבש מוצר, המוצר לא שייך לו כי אם לבעלי המפעל ובנוסף המוצר לא שייך לו אף מבחינה זו שהפועל עצמו לא ייצר את המוצר השלם אלא רק חלק מזערי ממנו. תהליך הייצור המודרני נוטל מכלל הפועלים את האפשרות לראות במוצר הסופי פרי עמלם. פרי עמלם היחיד הוא השכר שיקבלו עבור זמן עבודתם. הניכור אינו נחלתו של הפועל בלבד, הפועל מייצר את המוצר עבור בעלי המפעל, הקפיטליסט, אך הקפיטליסט אינו הבעלים של המוצר עצמו כי אם של ערך המוצר. באפשרותו של הקפיטליסט לקחת את כל המוצרים לידיו מתוך בעלותו החוקית עליהם אך מטרתו למכור את המוצרים ולקבל את הרווח המקסימלי. הקפיטליסט מעדיף להגדיל את הונו מאשר להוסיף את המוצר כחלק מרכושו. המוצר עצמו זר גם לקפיטליסט כיוון שלא הוא ייצר אותו אלא פועליו ובגלל חלוקת העבודה אינו יכול להצביע על עובד מסוים שייצר אותו אלא מייחס את ייצור המוצר לגוף הכללי של סך פועליו. יתר על כן, המוצר שיוצע למכירה יירכש על ידי סוחר שימשיך את העברת המוצר דרך סוחר נוסף עד שיגיע ללקוח. הלקוח זר לקפיטליסט ממש כפי שהוא זר לפועל, הפועל מייצר את המוצר עבור דמות חיצונית שאינו יכול לעולם לדעת מי היא. דמותו של הלקוח מנוכרת לפועל לא פחות מן המוצר עצמו. הסחורה נותרת מיותמת בראשו של הפועל שרק יכול ליחס את רכישתה לדמות זרה והקפיטליסט, אם לא איבד כבר מזמן את הסנטימנטליות עבור המוצר בעבור חופן כסף, שולח את הסחורה אל הלאנודע ומגדיל את רווחיו תמורת מסירת המוצר. זאת בניגוד לימי הביניים שאז בעלי המלאכה, למרות שהסחורה נוצרה לעתים על ידי שכירים או מתלמדים, החזיקו בערך רגשי כלפי מוצרם מתוך כך שהמוצר היה בבסיסו רעיון שלהם ויוצר בהשגחתם. הקפיטליסט, שיכול להיות בעלי המפעל מתוקף ירושה או רכישה ולאו דווקא מתוך בקיאותו במלאכה מאבד את הסנטימנטליות למוצרים ומשתעבד לרווחי המוצר גרידא.

שנית, מנוכר הפועל לעבודתו, לתהליך הייצור שהוא מהותו כאדם. העבודה הופכת מפעילות חייו של הפועל לאמצעי שמספק לו את אמצעי קיומו. בזמן שהפועל בעבודה הוא מרגיש כחיה שנכפה עליה לעבוד ורק כאשר הוא מספק את צרכיו החייתיים כמו אכילה שינה והתרבות הוא מרגיש עצמו שוב כאדם. במקום שהאדם יגשים את עצמו באמצעות מהותו שהיא הייצור הוא מוצא את דמותו האנושית דווקא בפעילויות שהן נחלת כלל בעלי החיים. אותו מאפיין שמבדיל את האדם משאר היצורים בטבע הופך להיות העול של קיומו. בכך מתרחק האדם לא רק ממימוש מהותו אלא אינו יכול להתקדם ואפילו מוצא עצמו פוסע אחורנית אל עבר מהות חייתית.

שלישית, הפועל מנוכר אף מן הטבע. הטבע, כגופו הלא אורגני של האדם, ממנו הוא מקבל את כל אמצעי הקיום שלו ושעליו הוא מבצע את פעילות חייו – הייצור, הופך לאמצעי בלבד. הטבע הופך לאמצעי בכך שהאדם, כביכול, אינו תלוי בטבע כדי להתקיים אלא בשכר שניתן לו עבור עבודתו. הפועל חש עצמו מנותק מן הטבע, שכן עם התנכרותו ממהותו הטבעית והתנכרותו ממוצר עבודתו אמצעי קיומו היחידים אינם מגיעים אליו מן הטבע אלא בעבור הכסף שקיבל תמורת עבודתו. מתוך ניכורו מן הטבע ניתן להבין כיצד התדרדרו יחסי האדם והטבע שמתבטאים בזיהום האוויר, הים והיבשה בעשורים האחרונים בהם הקפיטליזם התעצם עד לאין שיעור וחוסר האונים של הפועל הפכו רק עלובים יותר.

חיי הפועל הופכים בלתי נסבלים, הוא מנוכר מעצמו, מזולתו, מפרי עמלו ממהותו ומן הטבע. “ככל שהפועל יוצר יותר, הרי שיש לו פחות לצריכה. ככל שהוא יוצר ערכים מרובים יותר, כך הוא עצמו חסרערך.” (עמ‘121)1. הקפיטליזם הוא השלב האחרון בתהליך היסטורי ארוך של ניכורו של האדם. ראשית נלקחת ממנו האדמה, הפיאודאליזם, מצד אחד מרחיק את האיכר מאדמתו עד כדי בריחתו לעיר, ומצד שני מרחיק את האציל מן האדמה שרואה בה את עבודתו הנחותה של הצמית. אחר כך מרחיקות הגילדות את האדם מרב תחומיותו בכך שמגבילות אותו למקצוע אחד שהיה עליו לרכוש בעמל רב. ההתיישבות העירונית הרחיקה את האדם מן הטבע וקיבעה את מושבו, שווה בין זרים. הסוחרים ניתקו את האדם מתוצרתו אך בעיקר לקחו לידם את פעולת המגע ומשא ובכך הרחיקו את האדם מזולתו. המנופאקטורה והתעשייה הרחיקו את האדם מפעולת היצרנות והפכה אותו לפועל ומתוך שיטת השכר יצרה את ניכורו הגמור של האדם מתוצרתו. הקפיטליזם איחד את שלבי הניכור השונים לכדי שיטה כלכלית ובעזרת הכסף יצר את הרציונל של הרווח ששומר על הסטטוס קוו של ניכורו של האדם. בכל שלב ניתן לראות כיצד חלוקת העבודה מפחיתה עוד רובד מן האדם עד לשלב האחרון בו הוא נותר במערומיו. חלוקת העבודה מראשיתה מפרידה בין האדם לבין יכולותיו וכישרונותיו ומנכרת אותו ממהותו. היצרנות היא היכולת לספק את אמצעי הקיום ועם כל פיצול בתהליך העבודה יכולת זו הופכת מנחלתו של כל אדם ואדם לתואר שמיועד לאדם מסוים. הבלעדיות שיש לאדם על חלק מתהליך העבודה מסמלת את שאר חלקי העבודה שאינם באחריותו. אותה בלעדיות קיימת גם לגבי הקניין, הבלעדיות שיש לי על קנייני מסמלת את חלקי הקטן מול קניינם של הזולת שאינו שלי. אותו אדם ראשוני שעומד מול הטבע כחלק מהטבע מייצר את אמצעי קיומו מן המגוון שהטבע מזמן לפניו, אין חלוקה של הטבע כי האדם עצמו הוא חלק ממנו. האוניברסליות שטמונה ביצרנותו של האדם מאפשרת לו לתפוס את המכלול שבטבע, מרגע שיתחיל בחלוקת יצרנותו תאבד תפיסתו של המכלול הטבעי ועמה מיקומו בתוך מכלול זה.

הפתרון שמציע מארקס לבעיית הניכור הוא הקומוניזם. ניתן לדלות מעט מאוד מידע חיובי לגבי התנהלות האדם בחברה הקומוניסטית ועיקר התיאורים הנם שוללניים. הקומוניזם יצמח מתוך ההתפתחות ההיסטורית של האדם. הרעיון הכללי הוא שמעמד הפרולטריון יתאחד לכדי גוף ויבטל את התנאים שגורמים לניכורו. איחוד זה עליו להיעשות בקנה מידה עולמי והוא לא ינבע מתוך אידאלים פוליטיים שינחו את הפועלים להתאחד אלא על הפועלים להתאחד בעצמם מתוך התנגדות לתנאי הקיום המנוכרים שהקפיטליזם כופה עליהם. חלוקת העבודה והקניין הפרטי, כפי שהם מתקיימים בעולם המודרני, יבוטלו. מרגע שיבוטלו וישוחרר האדם, יהיה חופשי לממש את מהותו, מתוך חירותו לא ניתן לחזות כיצד יתנהל האדם בעולם שכזה. מכיוון שאנו כבולים תחת רעיונות אלה של עולמנו הקפיטליסטי לא נוכל להבין כיצד תיטווה הדרך להתנהלות האדם בחברה הקומוניסטית. הקומוניזם לא יקום באמצעות אידאולוגיה אלא בעזרת מהפיכה, מתוך התנגדות למצב הקיים והתנגדות זו תעלה כאשר יהפוך הניכור לבלתי נסבל. מבחינת המצב הקיים, נראה שהעבודה כבר חולקה עד לרמת הפעולה הבודדת ולכן האפשרות של חלוקת הפעולות עצמן, כפי שעושות המכונות עבורנו, מסמנת את סופו של תהליך זה. אם אכן לא ניתן עוד לחלק את העבודה ייתכן שהשלב הבא אכן יוביל למצב בלתי נסבל ולניכור גדול כל כך עד כדי התגשמות התנאים שיובילו למהפיכה הקומוניסטית. מבחינת הקניין, נראה שהכסף, שהגיע לשיאה של הפשטת הקניין, הגיע לשלב שמלבד ביטולו אין לו אפשרות לעבור הפשטה נוספת. ומבחינת המעמדות, ניתן לראות כיצד החלוקה למעמד בעל רכוש ולמעמד חסר רכוש הגיע לשלב שבו הרכוש ממשיך להתאסף לידי המעמד בעל הרכוש וחוסר רכושם של מעמד הפועלים יכול רק להוביל למצב הניכור החמור ביותר ועמו המהפכה הבלתי נמנעת.

העיקרון המנחה של הקומוניזם, שהפך גם לפתגם הכי מפורסם בנושא, הוא מכל אדם לפי כישרונותיו – לכל אדם לפי צרכיו“. עיקרון זה עומד בלב הדיון לגבי התנהלות האדם בחברה הקומוניסטית והיווה את יסודותיה של התנועה הקיבוצית וברית המועצות. ניתן לראות כיצד עיקרון זה מכנס תחתיו את הרעיונות שהועלו כאן לגבי חלוקת העבודה ומהות האדם. בחלקו הראשון, המתייחס לכישרונותיו של האדם, ניתן לראות כבר את ביטולה של חלוקת העבודה. כל אדם יתרום לא לפי כשרונו – בלשון יחיד, אלא ממרב כישרונותיו, כלומר יש כאן את ההנחה שלאדם יש יותר מכישרון אחד ובנוסף יהיה זה האדם שיבחר את אותם כישרונות. בחלקו השני, שמתייחס לצרכיו של האדם, יש כוונה ברורה לצרכיי הקיום הפיזיים של האדם אך ניתן לראות, בהקשר של חלקו הראשון של המשפט, שיש גם כוונה לצורך של האדם לממש את מהותו היצרנית, כלומר שיבוטל הניכור שמונע ממנו את סיפוק צרכיו שמעבר לצרכים הבסיסיים. אם היה צריך ליצור עיקרון דומה שיתאר את עולמו המנוכר של האדם היה זה מכל אדם לפי הכישורים שהמדינה תצטרך שיעשו – לכל אדם לפי הצרכים החסכניים ביותר שהמדינה תוכל לספק לועיקרון זה היה מגיע עם כוכביות קטנות מלאות הסתייגויות כשכל אחת מהן שומרת על האינטרסים של אלה שיאלצו לספק את צרכי האדם.

נעבור כעת כאלפיים שנה אחורנית בזמן אל תקופת יוון העתיקה. בחלק זה אעמוד על רעיונותיו של אפלטון באשר למדינה תוך התייחסות למשנתו של מארקס כשהמושגים שהצגתי לעיל מנחים אותי בתוך הדיאלוג האפלטוני. למרות המרחק בין התקופות השונות בהן נכתבים הטקסטים ניתן למצוא קווי דמיון ושאלות מהותיות שעולות אצל שני פילוסופים קנוניים אלה. מכיוון שמארקס התמחה בפילוסופיה יוונית אני מניח את בקיאותו בטקסט ומתוך הקלישאה שכל הפילוסופיה אינה אלא הערות שוליים לאפלטון אני מוצא את הרלוונטיות בין דיאלוג זה לפילוסופיה של מארקס.

לאורך הדיאלוג, כשסוקרטס מקדם את הדיאלוג בהוספת עוד שלב או טיעון, הוא פונה לבני שיחו כדי לקבל את הסכמתם וכדי להמשיך לטיעון הבא. כל פנייה כזאת מוצגת כשאלה רטורית בסגנון האמנם כך הדבר?” ובני שיחו לרוב מהנהנים בהסכמה. לאור קריאה של הדיאלוג בהנחיית דר יפתח גולדמן במסגרת הסמינר קריאה פוליטית בפוליטאה“, שם הצגנו שאלות רטוריות אלה כשאלות פילוסופיות שמסמנות לקורא נקודות מפנה בדיאלוג שיש לבחון מחדש, אשתמש בקריאה זו כאן ואציג חלק משאלות אלה. זוהי רק קריאה אפשרית של הדיאלוג ואינה מחייבת אך אולי היא תוכל לתרום למציאת נקודות המפגש בין מארקס לאפלטון, היות והשאלות הפילוסופיות שעולות עוסקות בעניינים זהים. בנוסף, באשר לבעיית הזהות של הטקסט, כלומר האם מדובר בשיחה אותנטית של סוקרטס עם תלמידיו בתיעוד אפלטון או בטקסט אפלטוני שמעולם לא התרחש כשיחה, אציג כאן את הדברים כמשנתו של סוקרטס. בין אם מדובר בסוקרטס הבוחן את תלמידיו בשאלות פילוסופיות במסווה של שאלות רטוריות ובין שמדובר באפלטון הקורא לקוראיו לבחון מחדש רעיונות אלה התוצאה יכולה לשמש אותנו באותה מידה למטרות ההשוואה. – http://gidi21.bo.lt/fmnjg

הפוליטאה של אפלטון דנה במושג הצדק. הדיאלוג מתחיל בחקירה של מושג הצדק במובנו המוסריפוליטי כאשר כל אחד מבני שיחו של סוקרטס מציג את דעתו לגבי מושג זה אך לאחר שסוקרטס הודף את רעיונותיהם הם תובעים ממנו שיציג את עמדתו בנושא. בניגוד לדיאלוגים אחרים בהם סוקרטס נמנע מלהציג עמדה חיובית ומסתפק בסתירת דברי בני שיחו עד להובלתם לאפורייה, הוא פורש את משנתו ומציג את עמדותיו בנושא.

סוקרטס מציג את שיטתו הכללית לבחינת הצדק בעזרת משל האותיות הגדולות והאותיות הקטנות. מושג הצדק מיוחס הן לאדם והן למדינה, אם מושג זה יכול להימצא בשני אובייקטים שונים סביר שאם נמצא אותו באחד נוכל לזהות אותו בשני ביתר קלות. לפי המשל, כאשר אנו נתקלים באותיות קטנות שכתובות ממרחק יקל עלינו אם נסתכל על אותיות מקבילות שכתובות בגדול מקרוב כדי לזהות את אותן אותיות שכתובות מרחוק. ניתן למצוא דמיון בין משל זה למשפטי החפיפה בגאומטריה (למשל: שני משולשים השווים זה לזה בארכי שתי צלעות ובזווית שביניהן, הם חופפים [צ.ז.צ]). מבחינת סוקרטס אם נמצא מספיק מאפיינים דומים בין שני אובייקטים נוכל להצהיר על חפיפה (או דמיון) ביניהם. כפי שבמשפטי החפיפה ניתן להסיק את החפיפה על פי המשולש הגדול כמו הקטן כך המשל יכול לעבוד לשני הכיוונים, כלומר ניתן גם לעמוד קרוב לאותיות ענקיות ובעזרת אותיות קטנות לזהות את שכתוב באותיות הגדולות. סוקרטס משתמש בשיטה זו לאורך הדיאלוג כולו, בתחילה יחפש את הצדק במדינה בעת שיבנה אותה ובספר השמיני ישתמש בה כשישווה בין המשטרים השונים לתכונות האופי של הנפש האנושית.

בהשוואה לשיטתו של מארקס, אם לבחון את השאלות הבסיסיות עליהן הוא מנסה לענות, ניתן לראות דמיון. אם סוקרטס מנתח קודם את המדינה ולאחריה את האדם הרי שמארקס מנתח קודם את מושג האדם ולאחר הבנת מהותו הוא בוחן כיצד ישוחרר, כלומר כיצד עליו להתקיים במסגרת החברתיתמדינית. מארקס נוקט בשיטה ההפוכה ואכן שיטתו מניבה תוצאות שונות מתוך ההנחה שהאדם הוא זה שמרכיב ומכונן את המדינה ולא להפך. בהתאם לסכימה המטריאליסטית ניתוח של מושג האדם מתוך מושג המדינה יחטא לשיטה אידאליסטית, המדינה, שהיא מושג אידיאולוגי השייך למבנה העל של הסכימה, נובעת מתוך התנאים החומריים ולכן יש לבחון ראשית את התנאים החומריים, כלומר האדם, ולראות כיצד מושג המדינה מתפתח מתוכם.

המדינה הראשוניתהבא אפוא, נבנהנא בשיחתנו מדינה מראשיתה” (עמ‘ 216)3.

לאחר ההצהרה על שיטת העבודה, סוקרטס ניגש לבניית המדינה. המדינה נוצרת מתוך כך שאדם בודד אינו יכול לספק לעצמו את כל אמצעי המחיה שלו ולכן הוא מכנס שותפים כדי להקל בנטל הקיום. עד להקמת המדינה כל אדם מייצר לעצמו את צרכיו הבסיסיים, שהם מזון, בית ובגדים. מצב זה שבו האדם מספק לעצמו את כל אמצעי קיומו יכול להוות נטל כבד ולכן במקום לחלק את זמנו בין כל העבודה הוא מעדיף לחלק את כל העבודה בין אנשים שונים. סוקרטס מניח שתי הנחות אלה עוד בטרם הכניס איזה תוכן למדינתו. ראשית, “…כל אחד מאיתנו אינו דיו לעצמו, והוא זקוק לרבים זולתו.” (עמ‘ 216)3, האדם צריך לכנס שותפים כי הוא אינו מספיק לעצמו. ושנית, “… בשל ריבוי הצרכים, הרי הם מכנסים שותפים…” (עמ‘ 216)3, צרכיו של האדם מתרבים והוא זקוק לשותפים אלה כדי לספק את הצרכים הללו. כבר בשלב זה ניתן לראות את הדמיון לתיאורו של מארקס להתפתחותה של ראשית הציביליזציה. מארקס מוצא את אותם צרכים כצרכים הבסיסיים ורואה בצרכים המשתכללים ובגידול האוכלוסייה את סיבת ההתקבצות לקהילה.

אין איש מאיתנו דומה לחברו מבטן ומלידה דמיון גמור, אלא נבדל הוא ממנו בטבעו, וכל אחד מוכשר למעשה אחר.”(עמ‘217)3. משפט זה קובע את חלוקת העבודה במדינה. סוקרטס מניח טבע שונה לכל אדם ועל כן שכל אדם על פי טבעו יעסוק בתחום שונה. סוקרטס אינו מוכיח רעיון זה והוא אינו מתיישב עם התיאור הראשוני בו כל אדם עסק בכל אחת מהמלאכות וסיפק לעצמו את כל אמצעי הקיום. בנקודה זו אנו חוזרים אל הדיון בחלוקת העבודה. במדינה שסוקרטס בונה שלושה תפקידים לפי שלושת הצרכים הבסיסיים, האיכר מייצר את האוכל, הבנאי מייצר את הבית והאורג מייצר את הבגדים. כל אחד מהם מגיע כשהוא יודע לייצר את שלושת הצרכים הבסיסיים לעצמו אך הוא מעדיף, בשם היעילות, לייצר רק צורך אחד בעוד שהשניים האחרים ייצרו ביניהם את שאר הצרכים. בחירת אדם לתפקיד מסוים תהיה על פי מידת הצלחתו במלאכה זו. את הצלחת האדם באותו תפקיד מייחס סוקרטס לתכונותיו הטבעיות, כך שזה שמייצר בצורה המוצלחת ביותר את הבגדים יקבל את תפקיד האורג ויוכתר כמומחה לאריגה במסגרת קהילתם, וכך הלאה. התפקידים מוענקים על פי עיקרון המומחיות ומרגע שניתנו להם תפקידיהם הם זונחים את שתי המלאכות האחרות לטובת האחריות הבלעדית לספק לשאר הקהילה את תוצר מלאכתו. האם זוהי הדרך הטובה ביותר לסיפוק הצרכים? הענקת התפקיד הבלעדי מונעת מכל אחד מהם שני שליש מהעבודה כולה.

אם הקריטריון למומחיות הוא הצלחת אותו אדם לייצר, במסגרת מלאכתו, מוצר טוב יותר מזולתו, ייתכן שהוא מייצר במסגרת מלאכה נוספת גם יותר טוב מזולתו. כלומר, זה שנבחר להיות איכר הצליח לספק מזון בצורה טובה יותר מאשר השניים האחרים, אך מכיוון שמדובר בדירוג יחסי של הצלחתם במלאכה מסוימת סביר שהצליח גם לעשות את אחת מבין שתי המלאכות הנותרות בצורה טובה יותר מאשר אחד האחרים. למשל, האיכר נבחר בזכות המזון שייצר בצורה טובה, הבנאי בזכות בנייתו המוצלחת והאורג בזכות הבגדים שייצר. אבל, ייתכן כי האיכר בונה בתים טוב יותר מן האורג, הבנאי מצליח לארוג טוב יותר מהאיכר והאורג מצליח לייצר מזון טוב יותר מן הבנאי. לכל אחד מהם יש מומחיות משנית שהוא אינו משתמש בה. הקריטריון למומחיות מתגלה כיחסי ולכל בעל תפקיד מתגלה מומחיות משנית. ככל שחלוקת העבודה מתרחבת כך מתרחב הדירוג היחסי של המומחיות מדרגה שלישית ורביעית. ניתן להסיק מכך שיטת חלוקה של העבודה שבבסיסה תעמוד מלאכה אחת לכל אדם שאותה הוא מבצע בדירוג הכי נמוך. במקום שתיועד לכל בעל תפקיד מלאכה אחת אותה הוא עושה בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר אפשר שתיועד לאותו אדם מלאכה אותה הוא לא יעשה כיוון שהוא מדורג בה הכי נמוך. כך במקום לצמצם את יכולותיו של אדם לתפקיד אחד ניתן להרחיב את תפקידו בכך שתיועד לו מלאכה אחת בה לא יעסוק ותפקיד רחב בו יעסוק במגוון המלאכות האחרות. במקרה של שלושת בעלי התפקידים במדינה, האיכר שיודע גם את מלאכת הבנאי יוכתר בתואר לאאורג‘, הבנאי שיודע גם את מלאכת האורג יוכתר בתואר לאאיכרוהאורג שיודע את מלאכת האיכר יוכתר בתואר לאבנאי‘. לפי שיטה זו, שפועלת לפי אותו קריטריון יחסי של מומחיות, יוכל כל אדם לממש את עצמו במגוון מלאכות ובעיקר תיווצר עזרה הדדית במלאכות השונות.

בשיטה הראשונה, זו המצמצמת את תפקידו של האדם למלאכה אחת על פי מומחיותו, נוצרת הפרדה בין התפקידים כך שמרגע שהוכרז בעל תפקיד ככזה יאלץ להחזיק במשרתו לשארית חייו. מצב זה, שהופך אדם מרבתחומי לחדתחומי יכול ליצור את הרושם שתפקידו של אחד דורש מיומנות ומאמץ גדולים יותר מאשר מלאכתם של זולתו. רושם זה יכול להיווצר מתוך כך שבעלי התפקידים האחרים נכשלו היכן שהוא הצליח, מבחינתו תפקידם נחות מתפקידו. כל אחד מבעלי התפקידים חושבים כך על התפקידים האחרים, דבר שיוצר איבה בין בעלי תפקידים שאמורים לחיות בצורה הדדית דווקא. מתוך כך שאדם מיועד לו תפקיד אחד, נחשבים לו הניסיונות במלאכות האחרות ככישלונות, ואם בעקבות כשלון זה הוא הורחק ממקצועות אלו הוא לא מבין את הקושי שטמון בכל מלאכה. מתוך הבורות במקצועות האחרים ומתוך הבנתו את מלאכתו שלו הוא עלול להיות תחת הרושם שמלאכתו קשה יותר או חשובה יותר ממלאכת זולתו.

זאת בניגוד לשיטה השנייה, בה הוצעה חלוקת העבודה שמרחיבה את המלאכות בהן יעסוק כל אדם ורק תמנע ממנו מלאכה אחת בה ידורג הכי נמוך. שיטה זו תאפשר לכל אדם להיות חלק ממגוון רחב של מלאכות. כל אדם יהיה חלק מאחוז גדול יותר של העבודה הכוללת, ומתוך כך תהיה לו הבנה של כל המקצועות מלבד אחד. הבנה זו, בניגוד לבורות של השיטה הראשונה, תיצור אמפטיה בין בעלי התפקידים מתוך הבנה של מלאכתו של האחר. גם אם שיטה זו תייצר בסופו של דבר מומחה בעל עיסוק בודד מתוך דירוגו הגבוה במקצוע עדיין עיסוק בכל אחת מהמלאכות האחרות תהיה בגדר אפשרות ולא תיחשב כדבר פסול. בנוסף לכך, אין הכרח למנוע בכלל אף אחת מן המלאכות מאף אדם, להיפך, ניתן ללמוד מתוך דירוגו הנמוך של אדם במלאכה מסוימת על נקודת תורפה מסוימת ואפילו למצוא דרך בה יוכל דווקא לחזק את מיומנותו במלאכה זו. האדם אינו חייב להיות מנודה מן המלאכה בה כשל ואולי עליו להתמיד דווקא בה מתוך רצון להבין טוב יותר את מקור בעייתו עם מלאכה זו. זאת באשר לחינוך אפשרי במסגרת שיטה מסוג זה.

האפשרות בדבר הרבתחומיות של האדם מקבלת ביטוי גם בפוליטאה. אמנם העיקרון הבסיסי של בניית המדינה הוא מלאכה אחת – לטבע אחדאך ניתן לראות את הערכתו של סוקרטס לאדם שמפר עיקרון זה. בספר השלישי כאשר מחפש סוקרטס את המחנך עבור שומרי המדינה הוא מציע כך, “מסתבר, אפוא, שאם יגיע למדינתנו גבר שמרוב חכמתו יהא מסוגל ללבוש כל מיני צורות, ולייצג את כל הדברים מתוך הזדהות איתםנשתחווה לפניו כלפני אדם קדוש ומופלא ורב נעימות, אך נאמר לו שאין במדינתנו איש אשר כזה, ולפי דיני הקודש אסור לשכמותו שייכנס אליה…”(עמ‘ 258) 3. מתוך העיקרון שהציבו למדינתם שלכל אדם יהיה תפקיד אחד הם יגרשו אדם רבתחומי גם כשאדם כזה יכול לשמש להם מחנך טוב לילדי המדינה. לאורך ההיסטוריה יש התייחסות מיוחדת לאותם אנשי אשכולות שמטבעם הם עוסקים ביותר ממלאכה אחת. גם בתקופתו של סוקרטס ניתן למצוא את דמותו של פיתגוראס שהיה מעבר למתמטיקאי ופילוסוף וכך גם אפלטון עצמו שעסק בתחומים רבים. הדוגמאות הן רבות, החל מלאונרדו דה וינצי ושאר אנשי הרנסנס ועד לרמבם במסורת היהודית, אנשים אלה תמיד העלו תמיהה ופליאה. רבתחומיותם תמיד עמדה מנגד לעיקרון חלוקת העבודה של האיש הפשוט אך בעצם סימנה את האפשרות לחיים מלאים ומגוונים יותר. כפי שמארקס טוען, חלוקת העבודה מנכרת את האדם ממהותו שהיא לא סתם יצרנות אלא היצרנות המגוונת. היצרנות של האדם היא מימוש הפוטנציאל שגלום בו שהוא מעבר לעבודה למען סיפוק אמצעי הקיום שכן האדם מייצר גם כשהוא חופשי מסיפוק הצרכים.

במהלך בניית המדינה, בכל שלב של חלוקת העבודה לתפקיד נוסף אנו רואים כיצד האנשים מתרחקים מדמותם הראשונית. אותם אנשים שבתחילת הדיאלוג יכלו לייצר לעצמם את כל עולם הופכים תלויים זה בזה עם כל הרחבה של מערך התפקידים. הוספת הסוחרים והשכירים, השומרים והמגינים, כל אלה היו הרי תפקידם של אותם בעלי מלאכה שבראשית המדינה. ככל שחלוקת העבודה מתרחבת מתגמד עולמו של כל אדם מאנשי המדינה. העיקרון שקובעים סוקרטס ובני שיחו, “מלאכה אחת – לטבע אחדיכול גם להתפרש הפוך. במקום שחלוקת העבודה נוסעת מאותו עיקרון אולי עיקרון זה הוא מסקנתה ותוצאתה של חלוקת העבודה.

לסיכום ארצה להציג את משל המערה כרעיון שמסכם את הדיון במשנתו של מארקס. משל זה שנושאו חינוך כבר קיבל אינסוף פרשנויות ויש לו מעמד מרכזי בכל תחומי הפילוסופיה. המשל מתאר כיצד הפילוסוף משתחרר מן המצב בו שרויים שאר חבריו למערה. אנשי המערה כבולים ואינם יכולים אלא לצפות בצללים המוצגים לפניהם על קיר המערה. הפילוסוף שמשתחרר יוצא אל מחוץ למערה ולומד אודות המציאות שמעבר למערה. הפילוסוף לא נשאר מחוץ למערה אלא חוזר כדי לשחרר את שאר חבריו, אלה לא מקבלים אותו בזרועות פתוחות ואינם מזהים אותו עוד כאחד מהם. הרעיון הכללי של מארקס שבני האדם נתונים תחת אשליות ודעות כוזבות מתאימה לתיאור זה. שיטתו של מארקס יוצאת נגד הרעיון שהתודעה משנה את התנאים החומריים – להיפך, התנאים החומריים הם שיוצרים את התודעה. “לא התודעה קובעת את החיים, כי אם החיים את התודעה.”(עמ‘233) . יש קשר הדוק בין הפילוסופיה לשחרורו של האדם אבל הם תלויים אחד בשני. הפילוסופיה לא תוכל להתממש עד שהפרולטריון לא יממש את עצמו ואילו הפרולטריון לא יוכל לממש את עצמו עד שלא תתממש הפילוסופיה. כך גם במשל המערה, הפילוסוף חוזר למערה מתוך תמימות שאם ישתחררו חבריו מן המערה לא יפסידו דבר מלבד הנחושתיים, אין להם סיבה לחשוש לוותר עליהם כיוון שזהו הדבר היחיד שמונע מהם את עצמם. אולי הדרך היחידה לשחרר את יושבי המערה היא בעזרת איחודם, כלומר שרק יחד הם יוכלו להשתחרר. הקריאה בסופו של המניפסט הקומוניסטי לא שונה בהרבה מחזרתו של הפילוסוף אל המערה. הוא קורא להם להתאחד ולוותר על הדימויים הכוזבים. הפילוסוף חוזר כי הוא מבין את הפוטנציאל שטמון באותם אנשים, מתוך שחרורו שלו הוא מבין איזה כוח יהיה להם אם יהיו כולם משוחררים. תובנה זו מורידה אותו בחזרה אל הצללים והחשיכה של המערה אבל הוא יודע שהתוצאה תהיה אור יום של שמש, כי אין להם מה להפסיד מלבד הכבלים עצמם.


Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s