הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות* – קאנט – קריאה מודרכת ג


הנחת היסוד שעומדת בבסיסה של שיטתו המוסרית של קאנט היא שהטוב העליון, המוסר, הוא תבוני ופנימי לתודעה של כל יצור תבוני. קאנט מבסס את תורתו המוסרית על תורתו המטפיסיתאפיסטמולוגית שם מתאר קאנט את התודעה האנושית כבעלת שלושה מרכיבים עיקריים; ההסתכלות, השכל והתבונה. בעוד שההסתכלות מציגה בפנינו את הדברים כחללזמניים מרכיב השכל את הדברים לפי מושגיו כמו סיבתיות ומושג העצם. למושגים אלה הוא קורא קטגוריות ורק דרכם אנו יכולים לתפוס את העולם. יחד הם יוצרים את תפיסתנו כפי שהיא ואין אנו יכולים לראות את הדברים אחרת, את הדברים כשלעצמם לא ניתן לתפוס אלא רק כתופעות בגבולות אותן קטגוריות והסתכלות החלל והזמן. כך משרטט קאנט לשיטתו את גבולות ההכרה האנושית. המרכיב השלישי של התודעה הוא התבונה שתפקידה לחרוג מאותם גבולות של ההכרה. כל יצור תבוני מכיל בתודעתו את הערך המוסרי העליון ומחוייב לנהוג לפיו.

קאנט מניח שהמוסר העליון הוא אפריורי ואינו נרכש עי הנסיון. אם המוסר תבוני אז הוא ודאי צורני וכללי ואינו תלוי בתוכן. קאנט מדגיש כי הפעולה המוסרית אינה צריכה להיות תלויה בתכלית מסויימת אלא מתוך נכונות לכבד את החוק התבוני. הפעולה המוסרית צריכה לנבוע מתוך החובה המוסרית, כלומר שאינן פעולות אינטרסנטיות שחותרות להשגת תכלית מסויימת. ”…כי יקדם אדם את אושרו לא מנטייה כי אם מתוך חובה, ורק אז תקבל התנהגותו ערך מוסרי אמתי.”(עמ31* ). את החובה מסביר קאנט כהכרחיות הפעולה מתוך הכרת כבוד לחוק התבוני. קאנט מתווה כאן מוסר שמבוסס על כוונות ולא על תכלית הפעולה. הקונפליקט המוסרי הוא בין הרצון לתבונה רק כשהרצון פועל מתוך התבונה אז הרצון הוא טוב ומניב פעולה מוסרית. הפעולה המוסרית היא תבונית ונובעת מחוק כללי.

השיטה המוסרית שמציע קאנט מתבססת על מעין תבנית לחוק שלתוכה ניתן ליצוק תוכן של כל פעולה ספציפית. אותה תבנית תכריע לגבי מוסריות או אי מוסריות הפעולה. “כאן אנו מוצאים כי החוקיות סתם כשהיא לעצמה (בלי להניח כיסוד איזה חוק מיוחד המוסב על פעולות מסוימות ) היא המשמשת עיקרון לרצון” (עמ‘ 37*). קאנט מחלץ מתוך הרצון הטוב את אותה נוסחה שהיא צורתו של כל חוק, הצו הקטגורי. “… שאוכל לרצות גם כן, כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי.”(עמ‘ 37* ). הכוונה היא שיש לבחון את פעולותינו כך: האם היינו מסכימים שהן יהפכו לחוק החל על כולם כולל אותי? אם ברצוני לגנוב עליי להסכים כי הגניבה תהפוך לחוק כללי. אם התכלית המקורית של הגניבה היא רכוש, בהסכימי לחוק כזה, יבוטל מושג הרכוש כיוון שהרכוש שגנבתי יכול להיגנב חזרה ממני בכל רגע כך שאיני יכול לסמוך על רכושי שישאר שלי. אין טעם לגנוב רכוש בעולם שבו אין לך אף פעם רכוש, “יוצא מזה כי כללי המעשי, אילו נעשה לחוק כללי, מיד היה מבטל את עצמו בהכרח. ” (עמ’39*). בהמשך מביא קאנט שלוש גרסאות לאותו חוק כללי, כאשר אלה משלימות זו את זו ויוצרות שיטה מוסרית נקייה מנטיות ותכליות. הנוסח הראשון מוסיף על המקורי את מושג הטבע, כלומר האם החוק הכללי שיצרנו תואם את החוקים הכלליים של מציאות הדברים. “עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולתך, עי רצונך, לחוק טבע כללי.” (עמ’79*). נוסח זה מנסה לשים את עצמו במבחן המציאות ולראות האם אותו חוק כללי שנגזר מן הצו הקטיגורי יכול להפוך לחוק טבעי במציאות כפי שהיא מוכרת לנו. כפי שמראה לנו דוגמת הגניבה כחוק כללי, במציאות שבה הגניבה היא חוק טבע אין טעם לגנוב בגלל התבטלות מושג הרכוש, חוק טבע לא יכול לסתור את עצמו. הנוסח השני מורכב יותר ומכיל בתוכו הנחות אוניברסליות לגבי האדם כיצור תבוני. העיקר בנוסח זה הוא הזולת שגם הוא, כתכלית לכשעצמו, מכיל רצון טוב ויכול לפעול מתוך הצו המוסרי. “עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד.” (עמ‘ 95*). הפעולה המוסרית מתוך הכרת כבוד לחוק התבוני מכירה בתבונה המשותפת לבריות ובכך קובעת לעצמה שאין להשתמש בזולת כמו באובייקטים כיוון שאלה תכליות לכשעצמם. הכרת הכבוד לחוק היא לחוק העליון, זה שאינו תלוי בסובייקט מסויים, בחוק צורני המשותף לכל היצורים התבוניים. “האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: בכל פעולותיוהוא צריך להחשב גם כתכלית.”(עמ‘ 92-93*). הנוסח השלישי נותן למשתמש כלי לבחון את פעולותיו בעולם אפשרי, בממלכת התכליות. “עשה פעולתך עפי הכלל המעשי שהוא יכול לעשות את עצמו לחוק כללי כאחת.” (עמ‘ 113*). נוסח זה מאפשר לבנות עולם טבעי חלופי שבו מתקיימים חוקי התבונה ושם יש לבחון את אותו חוק כללי האם הוא יכול להתקיים בעולם זה. ממלכת התכליות היא אותו עולם שמחוקק לעצמו את חוקיו, ממש כמו התבונה. שם ניתו לבחון את הכללים המעשיים בערך מוחלט, ללא נטיות כלשהן. ממלכה זו היא אידאל אותה חולקים כל בעלי התבונה. “… וכאן היא רעיון מעשי המשמש להגשים, בהתאם לרעיון זה גופא, דבר שאיננו אבל יכול לבוא לידי מציאות עי עשייתנו והמנעותנו.”(הערה עמ‘ 112*). את שלושת הגרסאות מאחד קאנט לכדי נוסחה אחת של רצון שהוא טוב בהחלט: “עשה פעולתך על פי כללים מעשיים שתוכל לרצות בהם כאחת כי יהיו לחוקי טבע כלליים.”(עמ‘ 114*). כל אחד מהנוסחים מכיל את השניים האחרים וכך יוצרים שיטה מוסרית מבוססת כוונות, תבונה ,התחשבות בזולת ואינה תלויה במציאות לבחינת פעולותיה.

זאן פול סרטר (מתוך: **) מבקר את שיטתו של קאנט. במאמרו הוא משווה בין עבודת האומנות למעשה המוסרי, דוגמת הצייר באה להמחיש את חשיבותן של תוצאות המעשה, המעשה נחשב למוסרי רק לאחר שבוצע במציאות, לפני הפעולה כוונותיו של האיש שפועל יכולות לנבוע לוגית מתוך חוק מוסרי עליון אבל אין זה בהכרח כי התוצאות יהיו בהתאם. מבחינת סרטר, שבא מתוך השקפת עולם אקזיסטנציאליסטית, אין ערכים אפריוריים כמו מוסר ואסתטיקה. “…ישנם ערכים שיופיעו בבוא הזמן בעקבות הציוראי אפשר לשפוט ציור אלא לאחר שצויר.” ( * * ). את ערך הפעולה נוכל לקבוע רק לאחר המעשה, אותו אדם בעל כוונות תבוניות אחראי גם לתוצאות המעשה, ובנוסף על כך שלא ניתן לקבוע מה היו כוונותיו המקוריות, אם תוצאותיו היו לטובת הכלל או הזולת יזכה לשבחים מוסריים, גם אם כוונותיו לא כוונו עי התבונה ואף כוונו על ידי נטיות ליבו בלבד, ואם הזיק וגרם לסבל של הזולת תוצאותיו, לא יעמדו לזכותו כוונותיו שנבעו מאותו חוק מוסרי עליון ויהיה עליו לקחת אחריות מוסרית למעשיו.

**זאן פול סרטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם.

ניתן למצוא בעיה זו כבר אצל קאנט כאשר הוא מסביר את מוסריותה של פעולה הנובעת מתוך נטיה “… כי פעולת חסד זו, כל מה שהיא מתאימה לחובה וראויה לחיבה, אין בה בכל זאת שום ערך מוסרי אמיתי.” (עמ’28*). האם זה שנטייתו לפעול בהתאם לחוק התבוני אך לא מתוכו באמת אינו מוסרי? כאשר אנו בוחנים את עניין הנטיות לאור ממלכת התכליות האוטופית אכן הפעולה מתוך החוק היא הכרחית, אבל כאשר אנו בוחנים את הפעולות בחיי היומיום, תוצאות הפעולה בממלכה האידאלית עומד בסתירה עם הנטיות והקונטינגנטיות של עולמנו. שיטתו של קאנט תפעל במציאות כאשר כל אדם אכן יקבל על עצמו את החובה למוסריות ואת רעיונותיה לגבי אוניברסליות התבונה. יבוא סרטר ויטען ששיטה זו היא תיאורטית בלבד ואינה משקפת את המוסר כפי שהוא במציאות.

הרעיון של יצירתיות מוסריתלא היה מתקבל על קאנט כיוון שזה אינו עולה בקנה אחד עם תורתו. סרטר טוען אין אנו יכולים להחליט אפריורי מה צריך להעשות.” ואילו קאנט טוען שאם אין ערך מוסרי אבסולוטי לא ייתכן גם ערך מוסרי סובייקטיבי או בכלל כיוון שזה צריך להיגזר מאותו חוק מוסרי. את שצריך לקרות אי אפשר לקבוע או לנחש אבל את כוונותינו אפשר להחליט אפריורי בעזרת הצו הקטגורי.

הנוסח השני של הצו הקטגורי מעוגן ברציונאל אנושי אוניברסלי שוויוני. האדם, כיצור תבוני, הוא תכלית כשהוא לעצמו כלומר הוא בעל פוטנציאל לפעולה על פי התבונה, על פי מחשבת החוקים. מכיוון שכל אדם הוא בעל אותה תבונה יש להתייחס לכל אדם כתכלית שהוא ולא להשתמש בו כאמצעי (כאובייקט). יש כאן הנחה כי אותה אפשרות תבונית לקביעת פעולה מוסרית שווה בין כלל היצורים התבוניים ועל כן יש להתיחס לכל אדם כתכלית כשהיא לעצמהללא הבדלי מעמדות, דת, גזע או מין.

קאנט מפריד בין שני יסודות של אפשרות פעולה, היסוד הסובייקטיבי של ההשתוקקות והיסוד האובייקטיבי של הרצון. לראשון הוא קורא מניעולשני נימוק“. המניע הסובייקטיבי הוא שדוחף אדם לבצע פעולה שאינה תואמת את הצו הקטגורי ואילו הנימוק יכול להיגזר מהצו הקטגורי עצמו. אפשר לראות את נוסחו זה של הצו הקטגורי כאילו קאנט בוחן את הצו עצמו בתוך הנוסחה שלה. הוא מנסה בכך לחשוף איזה הנחות עומדות בבסיסו של אותו צו קטגורי.

נוסח זה בא להשלים את הצו הקטגורי בנוסחו הראשון, שמצווה שיש לעשות את פעולותינו כך שאוכל לרצות כי יהיו לחוק כללי כלומר לחוק שחל על כלל היצורים התבוניים שאיתם אני באינטראקציה מוסרית. הנוסח השני עונה בעצם על השאלה למה שיהיה לי איכפת אם הפעולה שלי יכולה להיות לחוק כללי?שיכולה לעלות כביקורת על אופיו הצורני של הצו הקטגורי המקורי. הנחת השוויון נותנת הסבר יותר קומון סנסילמוטיבציה של פעולה על פי אותו צו תבוני.

נוסח זה, למרות שהוא קומון סנסילנו, הוא מהפכני לתקופתו של קאנט. הנחת השוויון והאוניברסליות של נוסח זה מכילה בתוכה את הרעיון כי אותם אנשים שחוריםשמביאים מאפריקה כדי שיעבדו בשדות האירופאיים והאמריקאים המתחדשים (לתקופתו) אינו מכבד נוסח זה של הצו הקטגורי. וכך גם לגבי מעמד האישה לאותה תקופה בעולם בכלל. השימוש באותן בריות תבוניות כאמצעי בלבד אינו מתייחס לזולת כתכלית כשלעצמה.

העולם לא השתנה בהרבה מאז וגם היום ניתן למצוא את תופעת העבדות ומעמד האישה הנחות ואפילו מאוחדות לתופעה אחת הרי היא מוסד הזנות, במיקרוקוסמוס או בקנה מידה גלובלי. מוסד זה למרות שהוא מגונה ברוב החברות נפוץ מאוד כמעט בכל פינה של העולם, גם בעיר הנמל קניגסגרד. הרעיון של זנות עוד מימי קדם יש בו מעין אקט סימבולי שמפר את הנוסח הספציפי הזה של הצו הקטגורי. הרי השימוש שעושה אותו אדם בזונה הוא כאמצעי בלבד ואין שם התיחסות ולו המעטה ביותר אליה כלתכלית כשלעצמה. כמובן שעצם המוסד עצמו היום עם תופעת הלוואי שלו – הסרסור, יוצרת יחס של אדנות ועבדות ושימוש בגוף לשם מטרה כלכלית בלבד. כמו בדוגמאת ההתאבדותהשימוש בגוף נעשה בשביל להימנע מצרות תכופות שמביאות אותה לידי יאוש וכך מגיעה לעסוק בזנות, היא מתייחסת לעצמה כאמצעי בלבד ומתעלמת מאותו צו תבוני.

נוסח זה תורם להבנת הנימוקים שמאחורי הצו. הוא חושף את היסודות שעלייהם מבוסס הצו הקאטגורי. היסודות שנחשפים הם הבסיס לפעולה המוסרית ולאפשרותה של חברה צודקת

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s