גורגיאס לאפלטון – קריאה מודרכת ג


האפולוגיה , נאום ההגנה של סוקרטס, מתארת את משפטו של סוקרטס שערכו לו אזרחי אתונה בגין השחתת הנוער וכפירה באלים. סוקרטס שעומד להישפט למיתה ממשיך לעמוד על עקרונותיו ולטעון לצדקתו. גם בהמשך נאומו לאחר שגזר דינו ניתן הוא אינו מתחרט על הדרך בה הגן על עצמו וממשיך לטעון לחפותו. במשפטו, לאחר שהוא מעלה את מליטוס לדוכן העדים, מעלה סוקרטס את העמדה כי על אדם לעיין רק האם צודקים או לא צודקים מעשיו והאם פעולתו היא של איש טוב או איש רע, מבלי לשקול את סכנת החיים והמוות. עמדתו מוצדקת בדברים שעולים בדיאלוג גורגיאס‘. הדיאלוג גורגיאס, מעמיד במרכזו את שאלת ידיעת הצדק ומהותה של הרטוריקה. הדיאלוג מתאר את שיחתם של פולוס וקליקאלס עם סוקרטס אצל גורגיאס, מורם, שמתחילה כחקירה של מהות הרטוריקה בה עוסקים השניים. לאחר פתיחת הדיאלוג בשיחה עם גורגיאס עובר לשוחח עם פולוס.

בלב שיחתו עם פולוס, מעלה סוקרטס את העמדה כי עשיית עוול רעה יותר מסבילת עוול ולא לתת את הדין רע יותר מלתת את הדין. עמדה זו מעמידה בבסיסה את הטובוהצדק”, כאידאות אבסולוטיות, אליהן יש לשאוף, אל הטוב כתכלית פעולותינו רק כך נוכל להגיע אל האושר. ”סוקרטס: … עושה העוול לעולם הוא מסכן מסובל העוול, ושאינו נותן את הדין – מזה הנותן את הדין.”(עמ‘327*) עמדה זו עומדת בניגוד לעמדה הסופיסטית שפולוס מציג בתחילת הדיאלוג שבבסיסה הטוב“, אינו אידאה, אלא יחסי ויכול להשתנות בהתאם למצב נתון. עמדות אלה מהוות את הויכוח העתיק בין הסופיסטים לסוקרטס שעולות כאן ביחס לרטוריקה שהיתה נחלתם של הסופיסטים. הרטור שעיקר עיסוקו בענייני המדינה וחוקיה חייב לפעול בהתאמה לטוב ולצדק אליהן פעולותינו צריכות לשאוף, לפי סוקרטס. אם הרטור משתמש במעמדו כדי לבחון את מאזן סבילת העוול ועשיית העוול ומתוך כך בוחר בעשיית העוול כדי להימנע מסבילת עוול הרי שהתנהלות כזו תהיה מגונה בעיני סוקרטס.

*כתבי אפלטון, כרך ראשון (278-392), גורגיאס, ליבס

**כתבי אפלטון, כרך ראשון (206-238), אפולוגיה, ליבס

עמדה זו עולה מתוך הטיעון כי הרטוריקה הינה חנופה. סוקרטס משתמש באנלוגיה לגבי היחסים בין התחומים השונים כדי להסביר את אופייה של הרטוריקה לפי תורתו. הרטוריקה והשיפוט הם חלקים של חכמת המדינה, הרטוריקה היא חנופה בעוד שהשיפוט חותר לצדק. מול שני אלה מעמיד סוקרטס את הבישול והרפואה כחלקים של חכמת הגוף כאשר הבישול מוגדר כמחניף לעומת הרפואה שמתעקשת על בריאות ואיזון הגוף. “סוקרטס:…אני קורא לאותה התעסקות חנופהאחד מחלקיה הוא הבישולחלקים של חנופה זו קורא אני גם לרטוריקה…”(*עמ‘300). הטענה שמעלה סוקרטס באפולוגיהעוסקת בדיוק עם רעיונות אלו לגבי הרטוריקה.

האינך מתבייש, סוקרטס, שאתה עוסק בהתעסקות כזאת המביאה אותך עכשיו לסכנת מוות?” (עמ‘221**). בחלק זה של האפולוגיהמעלה סוקרטס את הדברים שיכלו להאמר כנגדו בקשר להתנהלותו במשפט, הוא יכל להשתמש בחנופה הרטורית כדי להגן על חייו. סוקרטס היה מתבייש אילו נהג כמו אותם רטורים שמשתמשים באמתיחסית למצב נתון ואינם מכוונים את פעולותיהם והחלטותייהם על פי הטוב והצדק. הוא מוכן לקבל על עצמו כל גזר דין רק כדי לתת את הדין מאשר שלא לתת את הדין ושיקלו בעונשו. הוא מעדיף לסבול את העוול שבפסק דין מוות מאשר לעשות עוול ולכופףאת האמת כדי להימנע מסבילת עוול. ישנה מעין ציפיה מסוקרטס, מצד שופטיו ומקטרגיו, שינהג כפי שהיה נוהג כל אדם אחר במצבו, ובעיקר הסופיסטים, ויימנע מסבילת עוול ויעדיף שלא לתת את הדין על מעשיו. אך התנהגות זו מגונה עי סוקרטס כיוון שאלה גוררים עשיית עוול ויגרמו לו לחטוא לאמת“.

בסוף הדיאלוג גורגיאס‘, בדבריו האחרונים עם קליקלס, מעלה קאליקלס את האפשרות שסוקרטס יועמד לדין ללא שיעשה עוול על ידי נוול כלשהו.”כמה בטוח אתה, לכאורה, שלא יקרך אחד המקרים האלהואינך עלול להיתבע לדין, אולי על ידי אדם מנוול…”(עמ‘ 385*) סוקרטס עושה אנלוגיה בין סיטואציה דימיונית זו לבין משפטו של רופא בבית משפט של ילדים כשטבח מקטרג עליו. הילדים שיבחנו את מעשיו של הרופא יגלו שאלה לא גרמו הנאה לאף ילד (נתן תרופות עם טעם רע ועשה בדיקות לא נעימות) ויתעלמו מתרומתו לאיזון הגוף ובריאותו. אותו רופא לא יוכל להגן על עצמו מפני עונש בבית משפט שכזה, השופטים לא יבינו מה מכוון את מעשיו של הרופא וזה לא יוכל להגן על עצמו עקב המעשים שמיוחסים לו, שאכן ביצע. כך סוקרטס ימצא עצמו במשפט ששופטיו ומקטרגיו אינם מכוונים את מעשייהם אל הטוב אלא אל הנעים. לא יהיה לו דרך לומר דברים להגנתו. “…מכוון למה שטוב ולא למה שנעים ביותר, וכיון שאני מסרב לעשות מעשים שאתם משבחםלא יהיה לי מה אומר בבית הדין.”(עמ‘ 385*) התעסקותו של סוקרטס בטוב, היא מבחינתו האומנות המדינית האמיתי. “…אני לבדי, שולח אני ידי באומנות המדינית האמיתית, ועוסק בעניני המדינה באין עימי איש מבני זמננו.” (עמ‘ 385*) התעסקותו מביאה אותו לידי קונפליקט תמידי עם המדינה. בעוד ששופטיו מתעסקים בעניני המדינה הנורמטיביים ומגדירים את החוק, הפשע והעונש סוקרטס, מצידו, מתעסק בעניני המדינה האמיתיים וככאלה הם אינם תואמים להגדרות הנורמטיביות. קונפליקט זה הוא שמשאיר את סוקרטס ללא מילים אל מול שופטיו.

כנגד סוקרטס מועלות שתי ביקורות, הביקורת הראשונה היא שאינו יכול להגן על עצמו בגלל אותו קונפליקט לגבי הגדרת הטוב עם הרשויות. סוקרטס יטען לגבי ביקורת זו כי הוא מכוון את פעולותיו אל הטוב ולכן אין לו מפני מה להתגונן. אדם שאינו פועל מתוך שאיפה לצדק מלכתחילה יזדקק להגנה ולכן מצפים מסוקרטס שתהיה לו אפשרות להגן על עצמו. הרטוריקן שמעדיף לעשות עוול על סבילת עוול זקוק לרטוריקה המחניפה כדי לתת תוקף להעדפתו. יש רטוריקה שאינה מחניפה, שנמצאת תחת חכמת המדינה, והשימוש בה אינו למען תכלית פוליטית זו או אחרת אלא למען הטוב והצדק. אבל רטוריקה מסוג זה תוכל להתממש רק במדינה שמגדירה את הטוב בצורה זו. סוקרטס אינו יכול להגן על עצמו בגלל שדבריו מכוונים לטוב, הגנה על עצמו פירושה לא לכוון לטוב אלא לטובת עצמו כלומר להעדיף לעשות עוול על סבילתו. סוקרטס יטען שבדיוק מסיבה זו הוא אינו מתערב בפוליטיקה האתונאית. הביקורת השניה שעולה היא שאם סוקרטס אכן עוסק בענייני המדינה האמיתיים מחובתו לעסוק או לפחות להתערב בפוליטיקה האתונאית. אם אתה מומחה לענייני המדינה מחובתך לעסוק בפוליטיקה. על ביקורת זו יהיה לסוקרטס קשה לענות כיוון שהיא מעמידה אותו בפני פרדוקס. מחד הוא מחוייב לכוון את פעולותיו לטוב ולכן לא עוסק בפוליטיקה האתונאית ומאידך אם הוא אכן מומחה בנושא זה הוא מחוייב לעסוק בפוליטיקה כדי להפיץ את הטוב ברבים ולהפוך את אתונה לטובה יותר.

את הדיאלוג מסיים סוקרטס במשל מהמיתולוגיה שמופיע אצל הומירוס. המשל אודות העולם שאחרי המוות מספר על תהליך שעברו חוקי האלים, שלמדו מטעויותייהם. בעבר היו בני אדם שופטים בני אדם אחרים ביום מותם ונותנים גזר דין שעל פיו הולך המת הטרי לאחד משני העולמות שאחרי, איי השלווים, דהיינו גן עדן או טארטארוס, דהיינו גיהנום. השופטים היו גוזרים את דין המתים לפי הנתונים הארציים שהיו לאותם אנשים כמו מעמדם או מוצאם. לאחר שהבחינו האלים כי מגיעים לאיי השלווים מתים שנשמותייהם מהולות עוולות הוחלט להחליף את השיטה בה שופטים את אותם אנשים, את השופטים האנושיים מחליפים אלים. האנשים יישפטו עירומים מכל נתונים ארציים כשהם נאחזים בנשמתם בלבד וייבחנו על ידי אלים כיוון שרק אלה יכולים לראות את אותה נשמה ואת מידת טוהרה. כפי שמראה המשל, בני אדם לא יכולים לשפוט אדם על פי נשמתו אלא משוחדים על ידי נתונים חיצוניים ומעמדיים, הנשמה היא שעומדת בסוף למבחן האמיתי כך שלא משנה כמה כח או כסף תצבור בסופו של דבר נשמתך היא שתעמוד למבחן והדרך בה רכשת את מעמדך תיחשף עירומה אל מול האלים ללא היכולת להגן על עצמך. הבחירה בין עשיית עוול לסבילת עוול אומנם אינה עומדת למבחן במציאות ותמיד ניתנת ההרגשה מהחברה שסביבנו שדווקא סבילת העוול היא הגרועה מבין השתיים. סוקרטס עומד כנגד אותה הרגשה שנותנים לו מקטרגיו והוא דבק באמת. במותו ניצב סוקרטס כנגד חוסר הצדק והעוולה, הוא אינו מפחד מגזר הדין כי יודע שאת נשמתו אין אותם שופטים אנושיים יכולים לשפוט אלא רק האלים. זהו המבחן לפילוסוף, האם יעדיף לחטוא לאידאל שלו כדי להימנע מסבל במציאות החולפת הזו? אם הנשמה אכן ניצחית כפי שמניח סוקרטס הרי שההעדפה לחיים לפי הטוב היא בלתי נמנעת וצריכה להיות מחובתו של הפילוסוף. המשל נותן זווית אופטימית למוטיבציה של הפילוסוף, אומנם זהו רק מיתוס אבל אותו טוב אידאי שסוקרטס ידע הוא אותו דבר אליו מתכוונים רבבות המפגינים בכל מקום ובכל שעה. גם אם הם קוראים לאללה, לחירות או ללחם הם מכוונים בדיוק לאותו דבר – לטוב ולצדק.

השיחה עם פולוס מגיעה אחרי הבירור הראשוני של סוקרטס וגורגיאס לגבי מהות הרטוריקה. סוקרטס מנסה לכוון את השיחה לנושא, שהוא מרכז עניינו, הצדק. לאחר שניסו פולוס וגורגיאס להגדיר את הרטוריקה כהנאה שבאומנויותמתחיל סוקרטס להשוות בין הרטוריקה לאומנויות השונות. כאשר סוקרטס עצמו נשאל למהות הרטוריקה עונה כי היא בקיאות מתוך נסיון שבגרימת הנאה ועונג, וכך גם מגדיר את הבישול. את הקשר בינייהם מוצא סוקרטס לא באומנויות האלה עצמן אלא ביחסייהן עם אומנויות גדולות יותר שמתוכן הן שואבות את התעסקותן.

את הקוסמטיקה הוא מיחס עם הגימנאסטיקה, הגימנסטיקה, מטרתה העיקרית היא שיפור ואיזון הגוף, בעוד שהקוסמטיקה לוקחת את תוצר הלוואי של הגימנאסטיקה, הגוף המעוצב ומאוזן, ומקדשת אותו. דבר זה מגיע למצב, כמו בימינו, שהמטרה של קידוש הגוף היפה והחטוב נובע מהשיפוט לגבי יופיו, במקום מטרתו המקורית של קידוש זה והוא שימור הגוף הבריא והמאוזן. ניתן לראות יחס זה גם בזוג רטוריקה וחכמת המדינה. חכמת המדינה מטרתה ליצור צדק במדינה בין אזרחיה. כפי שמגדיר לנו סוקרטס את הצדק בפוליטאה” – הרמוניה ואיזון בין המעמדות השונים, ממש כמו הגימנאסטיקה, גם לחכמת המדינה מטרה הרמונית שתפקידה נשחק והפך לתופעת הלוואי של הרטוריקה. הרטוריקה אינה שמה לעצמה כמטרה את הצדק והאיזון המדיני אלא מקדשת את הטיעון היפה, הטיעון המנצח. הטיעון המנצח אינו טוב, לדעת סוקרטס, אלא אם כן הוא תורם למטרה הכללית של המדינה שהיא יצירת הרמוניה. אותם רטוריקנים משתמשים בכלים שנועדו להשליט סדר במדינה כדי להצדיק מעשים של פושעים רק למען קדושת הטיעון המנצח.

ההגבלה בין הבישול לרטוריקה מעמידה בבסיסה את המטרה שבשתי האומנויות – ההנאה והעונג. בעוד שבבישול מטרת השף לענג את אובייקט האכלתו, הרופא מטרתו להבריא את גופו של אובייקט ריפויו. התרופה אותה נותן הרופא לחולה אינה גורמת לעונג בטווח הקצר עקב טעמה הרע אבל גורמת להבראה ממחלה ואריכות ימים בטווח הארוך. קל יותר להעדיף את אומנותו של השף על פני זו של הרופא, הראשונה מייצרת מאכלים מיוחדים וטעימים ולרוב על חשבון בריאותו של הסועד (שומן רווי מן החי הוא שעושה אוכל למענג) ואילו השניה מנסה לאזן את גופו של החולה או השמנמן (דיאטה) ללא התחשבות בעונג שבלקיחת התרופה.

הרטוריקה משתמשת בתורת הטיעון כדי להוכיח טיעונים שאינם דווקא צודקים וזאת לשם הניצחון ללא התחשבות בעוול שהיא גורמת לאותו אזרח שנקלע למשפט מול רטוריקן ומפסיד את הונו או חירותו. השיפוט שהוא ההחלטה בין אם טיעון צודק או גורם עוול רוצה ליצור צדק במדינה ולכן ייפסול טיעון שיגרום לחוסר צדק

Advertisements

2 thoughts on “גורגיאס לאפלטון – קריאה מודרכת ג

  1. Hello there, just became alert to your blog through Google, and found that it is truly informative. I’m going to watch out for brussels. I will be grateful if you continue this in future. A lot of people will be benefited from your writing. Cheers!

  2. לא ברור לי מאיפה אתה מסיק שהסיבה שסוקרטס מקבל על עצמו את ההאשמות שמופנות אליו במשפט הוא היא כדי להימנע מעשיית עוול. הוא מקבל את גזר הדין אך בפרוש לא את ההאשמות המופנות נגדו, ולאורך על האפולוגיה מתנגד לכך שהוא קיים עוול. לבסוף הוא לא מוכן להתפשר על שום עונש כי בעיני הוא לא עשה כל פשע.

    נכון, סוקרטס אומר שלסבול עוול עדיף על לבצע עוול. יותר מכך הוא מדגיש שכדי שאדם יזכה למחילה עליו להיענש ולמצות את הדין. אם רוצים להרע לפושע, צריך -למנוע- ממנו לתת את הדין. כך, שאם סוקרטס אכן היה מאמין שהוא ראוי לעונש, הוא לא היה מתנגד לכך מהסיבה של למנוע עשיית עוול. אלא היה ממהר לקיים את הוראת השופטים.

    אני אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s